זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

דומות, אך עבורי היה טמון בה קסם. אהבתי את הירקות המבושלים לצד הפֶרפָלׇעך (פתיתים) ברסק עגבניות והמרק “עם הירוק” (כך קראנו לפיסות השמיר שצפו בו), עתיר אבקת מרק עם מונסודיום גלוטומט, שנחשב אז לפלא, וכמובן מנת הבשר ולקינוח הקומפוט הנצחי. מעבר לאוכל המזין והמשמין אני מתגעגעת לישיבה המשותפת ולשיחה שהייתה תמיד חלק מהארוחה. מאמא הייתה עיר המקלט עבורי. לה סיפרתי את שעבר עליי במהלך היום, מה היה לי קשה ומה משמח. היום אני מבינה שכפי שהייתי זקוקה לה, הייתה גם היא זקוקה לי. במובן מסוים היא חייתה דרכי והבאתי אליה את העולם שבחוץ, אליו לא הרבתה לצאת. משסיימנו לאכול וכלי האוכל נשטפו, הוצאתי מהילקוט את הספרים והמחברות ופרשתי אותם על השולחן הגדול. כל כך אהבתי לשבת לצד סבתא ולהכין את שיעורי הבית. מאמא הייתה יושבת במקומה הקבוע סמוך לשולחן, מחזיקה את הדפים הענקיים של העיתון היומי דאז “ד ָּבָר“ וקראה בעניין את החדשות. אז גם הגיעה הבקשה הקבועה, לה חיכיתי: “נְָמֶלֶה, זַי אֲזַי גּוּט (ביידיש: תהיי כל כך טובה) ותמזגי לנו שתי כוסות תה רותחות ומהבילות, כפי ששתיתי ברוסיה הרחוקה”. כך ישבנו שתינו ושרפנו את הגרון עם התה הרותח. מאמא המשיכה לגור עם אמי שהתאלמנה. היא האריכה ימים במושגי 1977 התקופה. נפש אמי הייתה קשורה בנפשה של אמה עד מותה בשנת . 79 בגיל על המצבה רשמנו, על פי בקשתה - מאמא.

25

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025