זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

סבתא-מאמא נהגה להביא לו ספרי קריאה מספריית בית הספר בו עבדה. למרות היותו שובב היה תלמיד טוב. היה חבר בתנועת הנוער, “התנועה המאוחדת” והיה מוכר כ”מוֹיְש ֶׁה השמן” ועד כמה שזכור לי, לא היה בכך כינוי גנאי והוא לא סבל מכך. הוא אהב לצלם וצילם את כולם, פיתח את התמונות בחדר חושך שבנה לעצמו בחדר הכביסה, על הגג המשותף של בית הדירות בו גרנו. היה עליז וקופצני, רקדן בעל חוש קצב. בשירותו הצבאי שימש מוֹיְשֶׁה כצלם בחיל האוויר והמצלמה שהייתה תמיד תלויה על כתפו הפכה אותו לצלם קרבי בימי מתיחות ומלחמה. משסיים את שירותו הצבאי, פנה ללימודי הנדסה בטכניון והתגורר בחדר שכור בחיפה. באותה התקופה נהוג היה שסטודנט בעיר זרה ישכור חדר בדירת משפחה שהתגוררה באותה העיר ונזקקה לתוספת הכנסה. הסטודנטים היו צעירים ולא היה מקובל שיצאו מהבית לחיים עצמאיים. על כן השכירות בדרך זו הייתה תחליף מסויים למסגרת המשפחתית. לעיתים נוצרו קשרים טובים בין הסטודנט הצעיר והמשפחה והוא היה אף מוזמן לארוחות. בשלב מתקדם יותר של הלימודים ובשיפור המצב הכלכלי היו מספר סטודנטים שוכרים דירה משותפת וחיים באופן עצמאי. בתקופה זו שלמד בטכניון, חזר בכל סופ”ש הביתה. חברו עוד מימי הלימודים בביה”ס התיכון – שאול אוריינוב שכינויו היה ש ׁוּלְץ למד איתו בטכניון וחזר איתו לשבתות. שולץ היה כבן בית אצלינו. בכל יום חמישי הלכנו שלושתנו לסרט ואני צעדתי בין שני גיבוריי מוישה ושולץ, האחד מכל צד והלכנו בגאווה בדיזינגוף, הרחוב של התקופה. החברות האמיצה בינינו לא הייתה על חשבון החיים החברתיים של כל אחד מאיתנו. לי היו החברים מהכיתה ומהתנועה ולו היו החברים מהטכניון. באופן טבעי היו בינינו גם מריבות. היחסים עברו עליות וחצי 15 ומורדות והתחממו בעיקר אחרי מותו של אבינו, כשאני בת בלבד. 22 ומוישה הגדול כבן

36