זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

ופתאום תוך 74 נהגתי לאמר שיש לי אמא צעירה בת . בשנה זו חל אצלה 75 שנה, הפכה אמא לזקנה בת השינוי. מצבה הבריאותי הדרדר, ראייתה נפגעה והיא התקשתה להמשיך ולגור במגוריה העצמאיים. אז גם נבט הרעיון לעבור לדיור מוגן. בעבר חשבתי שכדי להפוך לזקנים, צריך לפתוח איזו דלת ולהיכנס בה. את הדלת לא מצאתי, אבל לאחרונה הבנתי שאני בעיצומה של השנה המסוכנת - זו שבין , והגוף מאותת לי שמשהו חדש מתרחש. הגב 75 ל- 74 כואב, הרגליים מסרבות לעיתים לרוץ וגם השחייה, בה ניצחתי בגאווה בתחרויות כנגד עצמי וכנגד אחרים, אפעס ... כבר לא כל כך פשוטה לי. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. היה זה הרגע המכונן בו התחלתי להפנים, שהעבר גדול בהרבה מהעתיד, ההווה גדוש בענייני השעה והבריאות מעסיקה אותי יותר מתמיד. כל השנים ראיתי עצמי מתמודדת וחסינה, עסוקה בבניית משפחתי ובעתידי שלי. המבט היה מופנה קדימה ונקודת ההתחלה של ההיסטוריה שלי הייתה הקמת משפחתי. היום אני ערה יותר לפגיעותי ולשבריריות של התוכניות והחלומות. אני מודעת יותר לחשיבותם של השורשים והמקורות המשפחתיים שלי, ועלה בי הצורך לספר, להנציח ולהשאיר אחרי את הזיכרונות שרק אני עוד נוצרת ובלעדיי יאבדו לתמיד. “כ ִּי מִד ֵּי דַב ְּרִי ב ּו – זְכֹר אֶזְכ ְּרֶנּו עוֹד”. (ירמיהו ל”א י”ט)