מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

1967

אורח החיים של המשפחה היה מסורתי־חילוני. המשפחה לא שמרה שבת, אך לא הדליקה אש והקפידה על קידוש וארוחת ליל שבת, על ארוחות וטקסים משפחתיים בחגים ועל ערכים מסורתיים. מנשה עצמו לא הראה נטיות לדת, פרט לתקופה קצרה סמוך לבר המצווה שלו כשהחליט להיות שומר שבת. אביבה אחותו סיפקה לו תמיכה ואהדה, והייתה מחכה לו בלילות שבת, כאשר היה חוזר מבילוי עם חברים, כדי להדליק לו את האור בחדר המדרגות. ימי התיכון הסלוניים מנשה וחבורתו סיימו את בית הספר היסודי. מנשה המשיך (כאמור, בעזרת הסטיפנדיה שקיבל בהיותו תלמיד מצטיין) לתיכון הריאלי "רמז" בשכונה. יוסי אסלן הלך לתיכון "אורט", חברים אחרים הלכו לבתי ספר אחרים, אך החבורה נשארה מלוכדת. סיום

בית הספר היסודי היה גם אות לפרידה מימי התום של תנועת הנוער, אך החבורה השכונתית המלוכדת 16 המשיכה להיפגש בקביעות. בהיותם כבני החליטו להקים לעצמם מועדון משלהם. הם איתרו בשכונה, באזור של בתי מלאכה, דירה להשכרה. הלירות של דמי השכירות חלקו החברים 50 את ביניהם – כחמש לירות כל אחד. הדירה נועדה לפגישות החבורה ובעיקר למסיבות סלוניות שנערכו שם מדי יום שישי בערב. באותן שנים נחלקו בני הנוער באופן מובהק לשני מחנות: חניכי תנועת הנוער, ולעומתם ה"סלוניים" שלבשו בגדים אופנתיים כמו מיני ומכנסי פדלפון, האזינו למוזיקת פופ ורוק לועזית ורקדו לצליליה במסיבות שהתקיימו בסלונים של הדירות (מכאן הכינוי "סלוני"), כולל ריקודי "סלואו" צמודים שנחשבו לשיא הנועזות. המוזיקה הייתה חלק מרכזי בהווי החבורה. הם נהגו להיפגש באמצע השבוע, להקליט ב"טייפרקורדר" שירים מהרדיו – מתוכניות מוזיקה

14