מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

בטירונות הנ"מ הכיר מנשה את גיל אורן, שהיה – בניגוד אליו – "צפוני": תל אביבי שורשי בוגר גימנסיה הרצליה. בין השניים לא נרקמו קשרים מיוחדים. לגיל היו בטירונות שני חברים קרובים יותר, שהגיעו כמוהו מצפון תל אביב. בתום הטירונות מוינו החיילים לשני מסלולים – לשירות בסוללת תותחנים או להפעלת מערכת כינון (מעכ"ן). המעכ"ניסטים, ביניהם מנשה וגיל, נשלחו

גיל, כמו גם חיילים אחרים, היה מגיע מעת לעת למיתקן בהרצליה ומתרגל על הסימולטור בהשגחתו פרצה מלחמת יום 1973 של מנשה. באוקטובר הכיפורים, טראומה לאומית מדממת, שתפסה את ישראל לא מוכנה, וגבתה את חייהם של אלפי חיילים צעירים. גיל שירת בבסיס רפידים בכל תקופת המלחמה ולא ידע מה קורה עם מנשה. היה ברור לו שמנשה לא נשאר בסימולטור. ואכן, מנשה עבר את המלחמה בסיני. מנשה שהה בסיני בתקופת המלחמה, זו הייתה חוויה שונה עבורו – שהייה בבסיס סגור מבלי להגיע הביתה יום יום. המכתבים הרבים והארוכים ששלח למשפחתו וקיבל מהם, ביטאו את הקשר החם המשפחתי. הם היו ראי לאישיותו של מנשה. במכתב המיועד רק לאימו הוא מבקש שתשלח לו מטפחות שהיא מכינה ״שאדע שזה ממך״ , וממשיך וכותב שהוא לא מתגלח בצבא ומוסיף: ״תגידי לאבא שאני רוצה שהוא יגלח אותי כשאחזור״. מי שהיה לה מפגש מרגש עם מנשה בזמן המלחמה היא בת דודו אילנה שאול (היום שבת): "במלחמת יום כיפורים שירתתי בצבא. הייתי מוצבת באוגדה (בסיס חיל האוויר) ברפידים. נכנסתי 3 בבח"א 252 לשק"ם המרכזי ופתאום מישהו מכסה את עיניי מאחור. הסתובבתי וראיתי מולי את בן דודי מנשה שהיה חייל בנ"מ. זו הייתה התרגשות מצמררת, לפגוש את הבן של מרסל ככה באמצע המלחמה". בין בני הדודים הוחלפו חיבוקים ונשיקות. המפגש הזה, בבסיס שהיווה את מוקד העצבים של המלחמה הקשה בסיני, היה מחמם לב לשניהם.

לבית הספר של הנ"מ שנמצא בהרצליה (במקום שבו שוכנת היום אוניברסיטת רייכמן). בתקופה זו כבר החלו להתיידד ומצאו שפה משותפת, אך לצבא יש רצונות משלו, ובתום ההכשרה שוב נפרדו השניים: גיל נשלח לשרת בבסיסי החיל ומנשה נבחר להישאר בבית הספר כאחראי על הפעלת הסימולטור הגדול שנועד לאמן את תותחני הנ"מ.

18