מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

האמיצים בין הילדים. למרות שאוניברסיטת תל אביב לא הייתה בדיוק קמפוס תוסס, למנשה ולחברים שלו היו חיים סטודנטיאליים מלאים. כל ערב לימוד בתקופת המבחנים הסתיים במשחק "וויסט" – משחק קלפים שהוא, כפי שמגדיר גיל אורן, ברידג' לטיפשים. לא שמישהו בחבורה יכול היה להיות מוגדר כטיפש. יחד צלחה הרביעייה את לימודי החשבונאות הקשים, ואיש מהם לא נכשל אפילו בבחינה אחת לאורך כל שנות התואר. לא פלא שהם עוררו קנאה בסטודנטים האחרים. מקום מפגש נוסף של החבורה היה דירת הגג המפוארת של הוריה של דנה גודלמן, חברתו ולאחר מכן אשתו של רוני ריצ'קה. דנה הייתה חיילת בעת המפגש עם החבורה ואחר כך למדה משפטים. כמו חברים אחרים בחבורה, גם דנה באה מרקע שונה משל מנשה, ובעצם הייתה שייכת לשכבה דקה

ימי האוניברסיטה העליזים עם השחרור מהצבא פנה מנשה ישירות ללימודים באוניברסיטה. כך היה מקובל אז. משוחררי הצבא לא יצאו לחפש את עצמם בטיולים בארצות רחוקות אלא נרתמו מיד למסלול של לימודים ועבודה. הבחירה נפלה על לימודי חשבונאות וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. הוא פגש שם שני חברים מהנ"מ, את גיל אורן ואת יזהר הלפרין מרעננה. מנשה הביא את רוני ריצ'קה הרמת־גני וחיש מהר נוצרה רביעיית לימוד מגובשת שהפכה גם לחבורה של חברים. שוב מצא את עצמו מנשה בחיקה של חבורה. הוא נשאר עדיין בקשר עם חבריו מהשכונה, אך היה היחיד מהם שהמשיך ללימודים אקדמאיים ולרכישת מקצוע חופשי, כך שבהדרגה הפכו החברים מהאוניברסיטה לחבריו הקרובים. קבוצת הלימוד הייתה רצינית ומשקיענית. מקום המפגש העיקרי היה ביתו של רוני, שהיה בן יחיד וגר עם הוריו בבית מרווח עם גינונים פולניים. יום אחד הגיש רוני למנשה תה בספל קרמיקה. מנשה האנין ביקש לשתות מכוס זכוכית, ואמא של רוני התמוגגה: סוף סוף יש פה מישהו תרבותי שיודע איך צריך לשתות תה. גם הבית של מנשה הפך ליעד מבוקש. גיל הכיר לראשונה את ביתו של מנשה ברחוב ז'בוטינסקי מול משטרת רמת־גן ואת המשפחה. הדירה הייתה בת שלושה חדרים קטנה וצפופה, ה"חדר" של מנשה היה בעצם מרפסת. זה היה פתרון מקובל אז – לסגור מרפסת באמצעות בנייה קלה כלשהי (לוחות פיברגלס למשל) ובכך להוסיף חדר לדירה. אבל האווירה בבית פיצתה על הצפיפות. החברים אהבו את ההורים החמים ומאירי הפנים, את האוכל העיראקי המשובח שהוגש בנדיבות על ידי מרסל, ואת הקשרים המשפחתיים

19