מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

לחוג לחשבונאות בתל אביב על מנת להשלים לימודי ראיית חשבון. דני, גם הוא ממוצא עיראקי, היה מבוגר ממנשה במספר שנים, והיה כבר נשוי ליעל ואב לילדה. מנשה היה קורא לדני 'באבא' – אבא בעיראקית. בשביל מנשה, שאביו היה עבורו דמות נערצת ומשפיעה, השימוש בכינוי הזה הראה עד כמה הוא אוהב ומכבד את דני. ואכן, למרות שהיה סטודנט רווק צעיר, בעל אופציות בילוי רבות עם חבריו, העדיף מנשה לא פעם להגיע לביתם של דני ויעל לארוחות ערב באמצע השבוע או לארוחות ליל שבת. גם יעל התאהבה מיד בקסמו ובישירות שלו. "הוא היה מדבר עם כל אחד בגובה העיניים", היא אומרת. "הוא היה 'סחבק'. כך קראו לזה אז". מה ששבה את יעל ודני לגמרי היה היחס של מנשה

לאפרת, בתם הפעוטה. בעוד הם מגיעים אל סוף היום מותשים מעמל היום וטיפול בילדה, מנשה היה מתיישב על השטיח, משחק איתה ומקריא לה סיפורים. הילדה הייתה מאוהבת בו ולהם זו הייתה שעה של הפוגה וקורת רוח. מנשה, שעבורו בית ומשפחה היו הכול, נמשך כנראה לאווירה הביתית והמשפחתית שהיו אצל דני. ובתוך כל ההשקעה בלימודים ובחיי החברה, מנשה לא הפסיק לרגע לעבוד – היה עליו לפרנס את עצמו והוא קיבל זאת כמובן מאליו. בתקופת התואר הראשון עבד בחברת תדיראן. סיימו החברים לימודי תואר ראשון 1976 בשנת באוניברסיטה והגיע הזמן להחלטות. למרות המלצתו של דני שיילך להתמחות במשרד גדול כדי לקבל את מלוא הספקטרום של המקצוע, העדיף מנשה להתמחות במשרד רו"ח לא גדול – בבלי־מילנר ושות'. ייתכן שכבר אז היו לו התלבטויות לגבי המשך דרכו המקצועית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים ובלט שם מאוד, אבל עדיין לא החליט על המשך דרכו בלב שלם. הבחירות שעשו החברים היו מגוונות: גיל בחר בתעשייה ושם נשאר כל השנים בתפקידי ניהול בכירים, יהודה קרן ניהל את המפעל המשפחתי, יזהר הלפרין חתם קבע בצבא ואילו רוני ריצ'קה חשב על המשך באקדמיה.

עם דני שלום

22