מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

מנשה נמצא אז בהתלבטות לגבי עתידו המקצועי. הוצע לו להשתלב במשרד רו״ח פניני את פניני כשותף, אך הוא עדיין לא הרגיש שזהו המקום המיועד לו. למרות הצלחתו, הוא התקשה למצוא במקצוע הרו"ח את זהותו המקצועית. מנגד, עבודה באפריקה הייתה, עבור ישראלים רבים, הזדמנות לקפיצת מדרגה כלכלית, הן בגלל תנאי השכר הטובים והן בגלל עלויות המחיה הנמוכות. ובכלל, החיים בחו"ל נתפסו עבור ישראלים כחוויה נכספת. מנשה ואילנה החליטו בחיוב. כמו כל החלטה חשובה בחייהם, גם זאת הייתה החלטה משותפת. מנשה הגיש מועמדות לחברת "סולל־בונה", עבר סדרת מבדקים וראיונות והתקבל. דני כבר חיכה בקוצר רוח לחברים הוותיקים והאהובים שיהפכו לשכניו. אילנה עבדה באותם ימים במלון המשפחתי. מאחר שעדיין לא קיבלה את ההסמכה הרשמית הנדרשת לניהול מלון, העסיקה במלון מנהל מקצועי, שאליו קפץ מדי פעם לביקור חבר בשם צביקה לדני,

ששימש כמהנדס ראשי בניגריה בחברה של איש העסקים היהודי־אנגלי ליאון תמן, שעסקיו בארץ זו נמצאו אז בראשיתם. יום אחד סיפרה אילנה לצביקה על תוכניתם החדשה לנסוע לניגריה, ואז שאל אותה צביקה: "מה המוצא של בעלך?" ואילנה ענתה: "כמו שלי". "אבל מה שלך?" שאל צביקה. "עיראקי כמובן", ענתה. עיניו של צביקה אורו: "אז זה יכול להתאים". צביקה הסביר שתמן מחפש מנהל לעסקיו בניגריה, וכיליד סודן הוא ירגיש נוח עם מנהל ממוצא מזרחי. עוד באותו ערב הפגישה אילנה בין מנשה לצביקה, שנתן אור ירוק להתקדם. שבוע לאחר מכן הגיע ליאון תמן לביקור בארץ, משתכן כדרכו במלון "מגדל דניאל" שהיה בבעלותו ונקרא על שם בנו דניאל. אילנה ומנשה הוזמנו אליו. "תביא את כל התעודות שלך", אמר צביקה למנשה. "אבל הן תלויות ממוסגרות על הקיר", ענה מנשה. "אז תוריד מהקיר". וכך הוסרו התעודות והדיפלומות מהקיר, הוכנסו לתיק והובאו על ידי הזוג אל המלון. תמן קיבל את פניהם בחדר גדול ומרשים, מוקף בעוזריו. השיחה התנהלה באנגלית. אילנה ומנשה דיברו אנגלית טובה למדי. תמן שוחח בעיקר עם מנשה, אך גם לאילנה הקדיש תשומת לב. לאחר עשרים דקות שאל תמן את אילנה במבטאו הכבד: ”Are you serious about it? He will need your support” כשקיבל תשובה חיובית, פנה למנשה ושאל אותו: "Can you go in two weeks?" מנשה ביקש חודש. ההחלטה נפלה. זמן אפריקה התחיל.

31