מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

בכיר כל כך, נראה היה שיש לו תפיסה מגובשת מאוד על תפקידו. הוא לקח אחריות מלאה על הכול, ירד לפרטים, נתן גב לכל עובד ועובד. מאידך, הסמכותיות המלאה לא לוותה בשמץ של התנשאות. הוא דיבר אל כל אחד בגובה העיניים, מאדמיניסטרטור ראשי בפרויקט הגדול ביותר ועד לשוליית הטבח בבית. אשר למראהו, הוא נשאר אלגנטי כדרכו: היה מסתובב בין משרדי הממשלה השונים, תמיד עם חליפה ועניבה, ועם "בריפקייס" (תיק מנהלים מהודר שהיה מקובל אז ונקרא גם תיק ג'יימס בונד). תחושת הביטחון שהעניק מנשה כמנהל וכחבר הייתה חיונית לאנשים, מרביתם ישראלים, שהגיעו לעבוד במדינה חדשה ומוזרה, רחוקה אלפי

לבדוק את השטח, 1982 קרוב, הגיע לניגריה בשנת עדיין ללא משפחתו. מנשה קלט אותו וליווה אותו באופן צמוד. הוא הדריך אותו בכל פרט ופרט בחיים החדשים עד שראה שהוא מתבסס ומתביית. כחודשיים לאחר שיורא הגיע, נכנס אליו יום אחד מנשה עם חבילת מזומנים גדולה וביקש ממנו שישמור עליה. יורא כבר ידע שבניגריה משלמים רק במזומנים, לא משנה גודל הסכום או סוג העסקה. מספר ימים אחר כך זומן יורא לתשאול אצל מנהל החשבונות הראשי של החברה. הסתבר שבתוך הקבלות שהגיש כאדמיניסטרטור, נכללה גם קבלה שהגיש מהנדס הפרויקט. בדיקה העלתה nails על שזהו תשלום שביצעה אשת המהנדס עבור טיפול ציפורניים. יורא נחשד כאילו סייע למהנדס להגניב הוצאות אישיות שאינן קשורות לעבודה. בירור נוסף העלה שמדובר בקבלה שהתגלגלה בטעות לניירות החברה, כי מישהו חשב שמדובר במסמרים, גם הם . בכל מקרה היה מדובר בסכום קטן מאוד, nails אבל בשל העבודה במזומנים נקטו בחברה זהירות כפולה ומכופלת ברישום ההוצאות. לאחר שיורא נוקה מכל חשד, הוא שאל את מנשה למה הפקיד בידיו כמה ימים קודם את חבילת המזומנים הגדולה. "ידעתי שהולכים לעשות בדיקה מולך, ורציתי שתדע שאני סומך עליך לחלוטין ויש לי בך אמון מלא". אמון הייתה מילת המפתח ביחסיו של מנשה עם סביבתו – היה לו הכישרון לייצר אמון הדדי בינו לבין אנשיו. יורא, כמו כל העובדים האחרים שמספרם גדל והלך, ראה כיצד מנשה מיטיב לאבחן אנשים, לזהות אותם, יודע במי לתת אמון ויודע להוכיח מאידך שהוא זכאי לאמונם. הוא התייצב מאחורי אנשיו כחומה בצורה, העניק להם ביטחון, גב ובית במקום העבודה.

קילומטרים מביתם ובעלת תרבות שונה לחלוטין. בית מועלם היה פתוח בלילות שבת ל"קידוש" ולארוחה לכל ה"רווקים" – כך כינו את העובדים שמשפחתם נשארה בארץ. כולם היו אורחים קבועים, וילדי משפחת מועלם ראו בהם חלק מהמשפחה המורחבת, שיחקו איתם ונהנו מחברתם. יורא בידר, אדמיניסטרטור בחברה שהפך לחבר

36