מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

תמיד באמצעות נהג, וכאשר נסעו נסיעות ארוכות, למשל לשדה התעופה, היו נוסעים בשיירה קטנה. הנהג היה דמות מפתח בחיי היומיום. כילד, היה הנהג עבור רון חבר ממש. הזמינות של הנהג הקנתה לו חופש תנועה: עם הנהג היה נוסע לשוק, לחברים, לחנויות של השגרירות האמריקאית, כדי שיקנה לעצמו כל מיני גאדג'טס ומשחקים. החופש היה כאילו מוחלט, אך עינם הפקוחה של ההורים הייתה תמיד מעל. כאשר רון קנה לעצמו נפצים, מנשה פשוט החרים אותם. הוא ידע לשים גבולות. הוא פינק את ילדיו בתשומת לב ובזמינות תמידית, אבל תמיד היה מודע לחובה החינוכית. כאשר רון היה כבן שבע, הוא ביקש מאביו "סופר נינטנדו" – משחק הווידאו שהיה אז הפופולרי ביותר. מנשה לא נעתר מיד. "תראה", אמר לילד המשתוקק, "זה יקר. יש לי עכשיו ברשותי קצת לירות שטרלינג. אם שערן יעלה, אוכל לקנות לך את המשחק". רון סימן לעצמו אתגר. הוא הצליח, באמצעות צלחת CNN־ הלוויין דלת הערוצים, לקלוט את שידורי ה

רון וסיון – הילדים של ניגריה נסעה אילנה לישראל ללדת את רון. 1982 בשנת הילד השרמנטי בעל העיניים הגדולות נכנס מיד ללב. מנשה שוב הפך לאבא. הוא היה מאושר. הוא לא דיבר במונחים של בן זכר יורש. הוא פשוט היה מאושר שנולד עוד ילד. שמו של הילד – רון – נבחר דווקא על ידי סבתא סרפין. כאשר אילנה הייתה בהיריון, מבלי שיידעו אם מדובר בבן או בבת, החלה סרפין להתייחס לעובר בבטן בשם רון. וכאשר יצא לאוויר העולם, כבר היה ברור שכך יקראו לו. חייה של משפחת מועלם, כמו של משפחות ישראליות אחרות בקהילה, היו טובים מאוד, ואולי אף יותר מכך. "חיינו בלה־לה־לנד", צוחקת אילנה. כמשפחה מערבית נהנו מכל מנעמי החיים: הבית נוהל ותוחזק על ידי צוות מקומיים שכולל טבח, ), חשמלאי, גנן nanny (, מטפלת ( steward משרת ( ושלל אנשי תחזוקה וכמובן נהג. בניגריה לא ניתן היה לקחת את המכונית ולצאת לנסיעה, הן מטעמי ביטחון אישי והן מטעמי מעמד. הישראלים התניידו

42