מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

I go go // or I go באנגלית הילידית האופיינית ( כלומר אני אלך לתמיד או אלך ואחזור) come – כך היא כונתה בעוד שמנשה כונה Madam האם מאסטר – אינה מרוצה ממני? מנשה, שכבר היה לו ותק בניגריה של מספר חודשים הבהיר לאילנה שהיא חייבת לכבד את הכללים של ביתם החדש ו"להתמסר" לצוות שמיועד לשרתה. במקביל, לקחה על עצמה משימה חינוכית – לגרום לילדיה להבין כי אורח החיים הפריווילגי בניגריה אינו מובן מאליו, ושהם אינם זכאים בגילם עדיין לפינוקים כאלה. היא עמדה על כך שהילדים יסדרו את צעצועיהם, ייקחו אחריות על מטלות שונות וכמובן ינהגו בצוות הבית ובכל אדם אחר בכבוד מוחלט. מנשה והיא היוו להם דוגמה אישית. השהות בניגריה אפשרה לאילנה ולחברותיה לעבור מהזיגזוג חסר הנשימה בין קריירה, משפחה ובית לאורח חיים של "עקרות בית לא נואשות". נשות החבורה הישראלית, שמצאו עצמן בגיל צעיר יחסית פנויות מהמירוץ הזה, השכילו לגבש לעצמן מסגרת חברתית ובדומה לגברים, היו גם להן עיסוקים משותפים. בשנה הראשונה לשהותם בניגריה, למדה אילנה צרפתית ופסנתר, הייתה חברה בלהקת ריקודי העם ועסקה הרבה באירוח. למזלה, דרך מכרה אמנית, גילתה את אמנות הציור על פורצלן, טכניקה אומנותית של ציור ביד על כלי פורצלן. העיסוק החדש מילא את אילנה בהתלהבות ובהשראה. היא התמסרה אליו וגיבשה לעצמה קו אישי של ציור מוקפד ביד, בצבעים מיוחדים, על כלי פורצלן של החברות המשובחות ביותר. בהמשך, החלה להציג בתערוכות ובעצמה הפכה למורה ולמעבירת סדנאות. מנשה כדרכו נתן לה את

את השחיתות הניגרית הם חוו בכל רמה. מנשה בעסקיו הגדלים והולכים ואילנה בכל ההתנהלות היומיומית. היא התרגלה לשוטרים שעוצרים את מכוניתם בדרך ומבקשים שוחד מבלי להניד עפעף. כאשר היו חוזרים מנסיעות לחו"ל, כבר היו מוכנות איתה מתנות, לשוטרי הגבולות ולפקידים במחסומים. היו כאלה שכבר ידעה בדיוק מה עליה להביא להם. גם לה, כמו ל"אקס פטרייט" האחרים, היו אנשי אמונים במכולות ובסופרים, שהיו שומרים לה באפלת המחסן מצרכי יסוד נדירים שלא חולקו לכל דורש. מנשה ואילנה התנהלו בתוך האקלים הזה ללא שיפוטיות מאחר שהבינו שאין בכוחם להילחם במצוקה, בקיטוב ובשחיתות השלטונית. הם הקפידו בעצמם על יחס מכבד בבית ובכל מקום אחר. כאשר אילנה רק הגיעה לניגריה, פינתה מן השולחן, מתוך הרגל, את הכלים שבהם אכלה, פנה אל מנשה בפרטיות ושאל steward עד שה־

52