התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
ידיים וחיבק אותה. סבתא ידעה שהיא מצאה את האיש שתוכל לחיות אתו. ואני, שנים מאוחר יותר, זכיתי לסבא פסחיי’ה. איש טוב ויקר, שגידל את אמא כאילו הייתה בתו ושהיה לי לסבא אגדי. זכיתי להיות נכדתו במשך שבע שנים בלבד, ובכל זאת הוא נותר חי בלבי מאז; מלא אהבה, הומור וחום כפי שהיה בחייו.
בקרוב 1948 סבא פסחיי’ה ובלאנש, בלגיה,
התמונה שלהלן מראה משהו מהחום והשמחה שידע סבא פסחיי’ה להביא לליבם של בני-אדם בכלל ולליבם של ילדים, בפרט. בתצלומים הרבים שלו ניכר העצב בעיניים והסבל שעבר בחייו, הכאב ואבדן המשפחה שיפורט בהמשך. עם זאת הוא ידע להיות שמח ומשמח, להעלות חיוך ולהיות מלא בחמלה ובחום. אנטוורפן היהודית התנהלה כעיירה יהודית לכל דבר ועניין. כך התברר לסבתא, שפסחיי’ה היה נשוי בעברו. הוא נולד למשפחה חרדית אדוקה בצאנז שבה היה ברור שבגיל צעיר מתחתנים בשידוך. הוא סרב לשידוך, והוכרח להינשא בכל זאת. הוא הודיע מראש שלא יחיה עם האישה אפילו יום אחד. לאחר הנישואים קם פסחיי’ה והלך. שערנו שניתן גט לאחר הנישואין הללו, אבל מסמכים שנמצאו במהלך הכתיבה מעלים אפשרות מבוססת שהשניים לא נפרדו רשמית. שמיל, אחיו הגדול, כבר חי באנטוורפן כשהוא נשוי לגיטל’ה, גם היא מצאנז: שמיל בצעירותו הפך למזרוחיניק, ציוני-דתי, ובמשפחה מדובר היה בכפירה של ממש: שכן המשפחה השתייכה לחוגים שתיארו את הרצל בכינוי “הרצל יימח שמו”. מתנגדים חריפים למודרנה ולציונות. כך שהנטייה של שמיל הביאה לפתרון הידוע – שידוך. הוא שודך לגיטל’ה לבית רוזנצוייג שבאה מבית חרדי, ובמובנים מסוימים נותרה חרדית כל חייה הארוכים. אלא שפתרון הקסם לא עזר: שמיל וגיטל’ה אמנם נישאו, ונולדו להם חמישה ילדים וצאצאים רבים, אבל שמיל נותר מזרוחניק ועבר עם רעייתו לאנטוורפן. פסחיי’ה בא כאמור בעקבותיו. הוא שימש כמתווך יהלומים עוד טרם המלחמה והמשיך בכך כל חייו.
123
Made with FlippingBook Digital Publishing Software