התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

42 פרק משפחת בירנבאום – הורים וילדים

דבורה ופנחס אליעזר הולידו כאמור שבעה ילדים שהגיעו לבגרות: אפרים יצחק בירנבאום ] קריזר Shatze חיה פרל [ רבקה אנג'ל שמואל [שמיל] בירנבאום אסתר ויינברג פתחיה בירנבאום בלומה אלטמן

פסחיי'ה היה בן הזקונים ואחריו נולדה בת זקונים. עם לידתו הוא כבר היה דוד לאחיין בן ארבע, ואמו הייתה בהריון במקביל לבנותיה וכלותיה, כפי שאפשר למצוא גם כיום בחברה החרדית. הוא נולד למשפחה יציבה ותיאר אותה בחמימות רבה. מקובל לחשוב שהאסונות מחקו את הימים הקשים ונותרו רק זיכרונות חמים ונעימים, אבל זה לא המקרה, להתרשמותי. קודם כל, החום והאנושיות שהיו אצל סבא פסחיי'ה אחרי כל מה שעבר בשואה, נבעו לדעתי מהילדות היציבה והחמה ואפשרו לו להשתקם עד כמה שאפשר. שנית, זכיתי להכיר את אחותו המפולפלת אסתר ויינברג ז"ל, שבהמשך הסיפור תופיע בשם "הרביצין" [רבנית ביידיש]. היכרות עם השניים מתאימה למה שסיפר סבא על חיי המשפחה. ולא פחות חשוב – לסבא היו גם סיפורים מורכבים וקשים על חיי העיירה וגם על חיי המשפחה, כך שלא נראה לי שהוא המציא זיכרונות. הוא היה אדם חם ואוהב אבל גם הוא וגם אחותו ניחנו בהומור גליצאי חריף, אירוני וחד, שאיפשר להם להביט אל המציאות ביותר מאופן אחד. סבא פסחיי'ה סיפר שגם שאר אחיותיו היו כאלה. כשהיה מגיע אורח הביתה הן היו יושבות בשקט ומתנהגות בנימוס, וכשהוא יצא היו מחקות ושמות לב לכל המגוחך שהביא אתו האורח. זה אולי נשמע נלעג אבל זה נעשה ללא כוונות זדון אלא ברוח טובה שכנראה שרתה על הבית הזה. ההורים הסתדרו ביניהם וגם כאשר אליעזר היה מחמיר בהלכה ופסל לשימוש כלים שהביאה בפניו אשתו בשאלה האם הם כשרים, היא ידעה מה לעשות. היא שמה לב שכשאחיו הדיין מגיע לבקר הוא מכשיר כלים שבעלה פסל, וכך צברה את הכלים עד לביקור הבא. הגיס הדיין היה מכשיר והכל בא על מקומו בשלום. פנחס אליעזר הקפיד בהלכה על עצמו יותר מאשר על ילדיו. הוא למשל לא אכל מצה שרויה בפסח, אבל לא חייב את שאר בני הבית לנהוג כמותו, ביודעו כי מדובר בהחמרה ולא גוף ההלכה עצמו. לעומת זאת, היה ברור לו שילד בן שלוש הוא כבר אדם מבוגר מספיק ללמוד תורה והגיע העת להפסיק להיות תינוק ולשחק במשחקים. כך נשלח סבא פסחיי'ה לחיידר. היו לו זיכרונות לא טובים מהמקום וכל ימיו הוא אהב לקנות לבנות ולנכדות משחקים, כנראה פיצוי על הימים ההם. הוא סיפר על המלמד שהיה מכה ילדים, בעיקר את בני העניים. אמא שלו הייתה מגיעה בצהריים להביא לו ארוחת צהרים טובה, ובבית של שוחט תמיד היה בשר, שהיה המאכל האהוב עליו. הוא אכל וילדים עניים הביטו בו בעיניים כלות. רק כשבגר הבין מדוע הביטו בו כך. יום טוב היה היום בו

131