התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
המלמד ישב שבעה על אחד מהוריו והילדים נותרו ללא לימודים. הם רקדו על שולחנות מרוב שמחה. לסבא היה חבר מהעיירה שחי גם הוא בבלגיה ושמו מוקי. מוקי היה נמוך מאוד, עדות לתת התזונה ממנה סבלו ילדים עניים באותם הימים. סבא פסחיי'ה תיאר את אמא שלו כאמא רכת לב, שלא יכלה לעמוד בפני בן הזקונים שלה. אבא שלו היה כנראה קשוח יותר. הם היו נפגשים בבית כשפסחיי'ה היה חוזר מהחייד'ר אחרי שהלך מכות עם ילדים. הוא הגיע עם חור במכנס, מרפק משופשף או חולצה מלוכלכת. "אני לא יודע למה", אמר לאבא שלו, "הלכתי ברחוב וילדים נטפלו אלי". "מעניין מאוד" היה האבא עונה, "גם אני הלכתי אותו הרחוב ואלי אף אחד לא נטפל!". משפחת בירנבוים הייתה משפחה ענפה: האחים והאחיות המבוגרים גידלו ילדים בגילאי האחים והאחיות הצעירים שלהם וכך אחיינים ואחים גדלו יחד. חלק מהמשפחה המורחבת חיה גם היא בצאנז, כך למשל הדודה רוחצ'ה [רחל] מאהלר, אחותה של דבורה, שבין ילדיה נמצא את רפאל מאהלר, שעתיד להיות היסטוריון ידוע. הוא היה בן דוד של סבא והם שמרו על קשר גם לאחר חורבן המשפחה. באותה התקופה הייתה צאנז שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית ואבא פנחס אליעזר שכר לבנו פסחיי'ה מורה פרטי שילמד אותו גרמנית, שפת האימפריה. זו השפה בה יתכתב בהמשך חייו עם אשתו רזי'ן וזו השפה שתקל עליו את ההבנה של ההתרחשויות במחנות העבודה והריכוז שבהם הוא עתיד לעבור. המשפחה הלכה גדלה: נכדים נולדים לפנחס אליעזר ולדבורה ומאוחר יותר ייוולדו נינים. בתמונה שכאן מוצגות נשים צעירות ואיתם ילדיהם הקטנים. הם מצויים במקום נופש, כל אחת וילדיה. הלבוש רחוק מהמקובל היום במשפחות חסידיות, גם בזמן חופשה, אך מצאתי כמותו בתצלומים שנותרו למשפחות אחרות מצאנז החסידית, ומעיירות חסידיות נוספות. לפי הלבוש אני מניחה שהתמונה צולמה בשנות העשרים המאוחרות, ולכן יש לשער שהנשים הללו הן אחייניות של סבא יחד עם ילדיהן, שהיו נינים לפנחס אליעזר ודבורה. בכל השנים אמא ציינה בפני שאלה האחיות של סבא, אבל זה נראה בלתי מתקבל על דעתי, בפרט על רקע הגיל והתמונות שנותרו מאחיותיו הבוגרות. מכל מקום בכל פעם שהגעתי לסבא וסבתא, תמיד ביקשתי לדפדף באלבומים הגדולים, והתמונה הזו הקפיאה אותי. נשים וילדים שככל בני האדם אינם יודעים מה יקרה בעתיד. נשים וילדים שאיש מהם לא שרד.
132
Made with FlippingBook Digital Publishing Software