התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
החיים בצאנז השתנו וסבא מצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. כמקובל במשפחה חסידית ואדוקה, הגיע הזמן לחתן אותו, בשידוך כמובן. סבא סרב בכל תוקף. המשפחות עשו את המוטל עליהן ומצאו משפחה מתאימה מהאזור לשידוך. סבא המשיך להתנגד ולבסוף הודיע: "אני לא אחיה עם האישה הזאת יום אחד". האם הוא לא רצה להיות כבול להמשך החיים החסידיים של הוריו? האם הכלה המיועדת לא מצאה חן בעיניו? – מן הסתם יש כאן משתי הסיבות גם יחד. למרות כל זאת, נערכה חתונה וסבא נישא לאותה אשה. מסמכים שמצאתי במהלך הכתיבה, מלמדים ששמה היה רגינה קליינברגר מהעיירה יאסלו שליד צאנז. הם לא חיו יחד: הוא הותיר אותה מאחור ועזב לבלגיה, שם כבר חי אחיו שמיל עם ילדיו הקטנים ורעייתו גיטל'ה. הוא מן הסתם הגיע נסער וקרוע. מאחור ודאי פרצה שערורייה ובושה גדולה. עוגמת נפש ולב שבור אחד לפחות. כל האחים והאחיות נישאו. גם אחותו הצעירה ממנו, בלומה, נישאה לשוחט, והייתה ערב המלחמה אמא לשלושה ילדים. חלק מהאחים והאחיות היו סבים וסבתות. רק פסחיי'ה היה רווק. הסממנים החסידיים הלכו והטשטשו, עד שנעלמו לגמרי. הוא היה למתווך יהלומים. אני יודעת שכשהיה
בקרוב 30 סבא פסחיי’ה, שנות ה-
מתארח בשבת אצל אחיו הייתה גיסתו מושיבה אותו בקצה השולחן, אחרי ילדיה הקטנים, ומגישה לו אחרון. הוא נטר לה על כך. אני חושבת שהיא נטרה לו על הבושה בנטישת הנישואים. כבת העיירה היא ודאי הכירה את הכלה ואת משפחתה. כזכור היא תספר על עברו של פסחיי'ה לסבתא. כזכור סבתא תענה שאותה הוא לא יעזוב. וכמובן שהיא תצדק. הוא יהיה לה לבעל אוהב ודואג מאין כמותו. בינתיים עננים שחורים משחירים מעל יהדות אירופה. בצאנז ובאנטוורפן.
139
Made with FlippingBook Digital Publishing Software