התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

האדום ומי שרצה לחזור למערב היה צריך להצטייד בתעודות, להגיע לנמל אודסה, או לנסוע ברכבות עמוסות דרך מרכז אירופה וגרמניה. חלק מהניצולים הגיעו בטיסה ישירה לבלגיה ואחרים הוסעו ברכבות ובמשאיות. הם קיבלו מעט כסף לדרך וכרטיסי נסיעה. חלקם עוד לבשו את מדי האסיר שלהם. אלו ששבו לאנטוורפן ברכבת זכו לקבלת פנים מנציגי הקהילה. בית הספר "תחכמוני" שימש כמרכז קליטה ליהודי אנטוורפן ששבו לעיר. הכיתות הוסבו למקומות לינה, והשבים זכו לארוחות חמות ולרישום מסודר של חזרתם. סבא, כניצולים אחרים במצבו, היה צריך להתחיל את חייו מאפס. ללא תעסוקה, ללא פרנסה והגרוע מכל – ללא תמיכה משפחתית ורגשית. יתר על כן – הניצולים מהמחנות התקבלו בקהילות בחשדנות, כשמי שלא עבר את סבלם תוהה כיצד הצליחו דווקא הם להינצל. מצב זה גרם לניצולי המחנות להתכנס בשתיקתם ולא לשתף את הסובבים בזוועות שהיו . 87 מנת חלקם במהלך הכתיבה ראיתי לראשונה תמונות פספורט של סבא מלאחר המלחמה, שנמצאות באלבום התמונות המשפחתי. אני משערת שראיתי אותן כילדה, ולא הבנתי מה שראיתי. אני מניחה שלא זיהיתי את האיש עם העיניים הכבויות, המבט הכואב והיעדר שמחת החיים עם הסבא מלא החיים שהכרתי. גם כיום, כשאני מביטה בתמונות הללו אני מתקשה להאמין שזהו סבא; כאילו שזו מסיכה של סבא אבל הנפש, מאור הפנים והעיניים המבריקות – חסרות. לצד כל אחת מהתמונות רשום התאריך בו היא צולמה, ואפשר לעקוב אחר תהליך ההתאוששות הפיזי והנפשי. התמונה הראשונה מבין תמונות הפספורט צולמה במהלך המלחמה, לפני המשלוח לאושוויץ. התמונות מספרות מעט ממה שעבר על סבא:

סבא פסחיי’ה, 05.12.1945

סבא פסחיי’ה, 08.08.1945

סבא פסחיי’ה, אסיר משוחרר, 15.06.1945

סבא פסחיי’ה, צרפת, 18.11.1941

.312-316 , ע"מ 2002 א. בליץ, השואה שהוצנעה, בלגיה כמשל,

87

143