התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

48 פרק משפחה חדשה

סבא פסחיי'ה עבר שיקום וטיפול ושב לאנטוורפן עם שרידי העיר. פרנסה לא הייתה כמעט לאף אחד ואני משערת שהוא עשה מאמצים לשמוע מי מקרוביו נותר בחיים. כאמור מכל המשפחה בצאנז נותר אחיין אחד. דודה נוספת שרדה, שמה היה רבקה גוטרמן. היא חייתה בשווייץ והייתה אחותה הקטנה של אמו, דבורה. שמיל ומשפחתו שבו מקובה. אסתר חייתה עם משפחתה בארה"ב. קהילת צאנז הושמדה. סבא שודך לסבתא והם נישאו. בלאנש הקטנה, אמא שלי, מצאה את עצמה בבית חדש שבו שפת הדיבור בין ההורים היא יידיש, שפה שהיה עליה ללמוד. לימדו אותה להשיב על השאלה: גנב גליצאי, כינוי ליהודי גליציה על הממזריות =[ " מי את] בתשובה: "גאליציאנער גנב =[ "? "ווער ביזטו שלהם] לשמחת השומעים שהיו פורצים בצחוק. סבתא זכרה את ההורים יושבים ומקשיבים לרדיו, בעת ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית, בכ"ט בנובמבר. היא זוכרת את ההורים בוכים והיא, כילדה, הבינה שקרה משהו עצוב, נדבקה בעצב והתחילה לבכות איתם יחד... מלבד קשיי הפרנסה של התקופה, התגלה כי ההיריון והינקות בתקופת המלחמה גרמו לבלאנש לקשיים ולחולי. בפנייה לוועדת התביעות פרטה אמא את כל מה שסחבה מהמלחמה: כתם בריאה, חולשה בכף רגל שמאל וקשיי נשימה שליוו אותה לאורך כל חייה. אמא בקושי הגיעה לכיתה א'. היא הייתה חולה בדרכי הנשימה, סבלה מרככת וכל ניסיונותיה של סבתא להאכיל אותה, לא הועילו. היא סרבה ואפילו איימה פעם אחת שתקיא ואכן קיימה את ההבטחה. אמא זכרה את כתה א' כתקופה נוראה, כשלצד המחלות היא למדה בכיתה שבה המורה לא אהבה ילדים. בתמונה הם אכן נראים מדוכאים למדי:

, ראשונה מימין – בלאנש דרנגר - בירנבאום 1948 כיתה א’, בית ספר תחכמוני אנטוורפן,

150