התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

היא, כמו כל ילד זקונים שבעולם, הלכה בעקבות האחיות שלה וכשהוזהרה שלא להפריע להן לישון הייתה עומדת בפתח החדר, רועדת בקור הבוקר של אנטוורפן, עד שמישהי שמה לב ולקחה אותה למיטה החמה של האחות הגדולה. דוריס הייתה לדודה כבר בגיל חמש, כאשר בכירת הנכדות, נעמי, באה לעולם, והן נהגו לשחק יחד. היא הייתה יותר קרובה בגיל לאחיינית מאשר לאחיות שלה.

60 דוריס ונעמי, בלגיה, סוף שנות ה-

53 פרק בלאנש - התבגרות ועלייה לישראל

כידוע לכל, ילדים גדלים ועוזבים את הבית. בתום הלימודים בתיכון "תחכמוני", החלו חניכי וחניכות בני עקיבא ושאר תנועות הנוער בהכנות לעלייה ארצה. לא כולם עלו, ולא כולם בבת אחת, אבל המגמה הייתה ברורה: עליה לישראל הייתה חלק מהחינוך בקהילה ובתנועות הנוער. אמא שלי, בלאנש, חניכה, מדריכה וקומונרית נחושה, ראתה את העתיד שלה במדינת היהודים הצעירה והענייה. היא התכוננה לעלייה וללימודים באוניברסיטה, ורצתה ללמוד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. סבא פסחיי'ה נרעש מהרעיון. קודם כל, כיהודי טוב ניצול שואה, הוא רצה שהיא תלמד מקצוע של ממש, עריכת דין למשל. ואם כבר היא מחליטה ללמוד משהו כל כך אוורירי, אז שזה יהיה במסגרת דתית, כמו 1960 באוניברסיטה הדתית החדשה שקמה בשדות רמת גן, הלא היא אוניברסיטת בר אילן. וכך בשנת יצאה בלאנש עם עוד חברים וחברות בדרך הארוכה לישראל הרחוקה. הם הפליגו דרך מארסיי, עגנו בנאפולי ושטו עד לנמל חיפה. בימים בהם הקשר נשמר בעיקר דרך אגרות אוויר ומכתבים. הטיסות היו יקרות מאוד ושיחות הטלפון יקרות להחריד. סבא פסחיי'ה, שלאחר כל מה שעבר לא יכול היה לשאת פרידות, עמד על רציף הרכבת ובכה בכי גדול. אני חושבת על ההקרבה העצומה שלו ושל שאר ההורים, כולם ניצולי שואה, שראו את הילדים הצעירים שלהם יוצאים לדרך, ועל מה שעבר עליהם בלב פנימה כשהיו צריכים להיפרד ולתת לילדים ללכת לדרכם. בנות בני עקיבא הגיעו בחלקן

169