התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

לקבוצת יבנה, אחרות לסמינר בירושלים ואחרות לבר אילן, שם הן גרו בפנימייה. למרות שהלך הרוח בקהילה היה מאוד ציוני, ההוצאה לפעול של הרעיון והעלייה ארצה נחשבו למעשה מצער עבור ההורים והיו דיבורים של השתתפות בצער על אותן משפחות שילדיהן בחרו בדרך הקשה הזו, הרחק ממדינה משגשגת כמו בלגיה. אמא סיפרה שכשהיא הגיעה לנמל חיפה ולעיר התחתית היא חטפה הלם. העיר הרועשת, המלוכלכת, הענייה עם מעט הסחורה והמזון הצנוע במסעדות "תנובה", היו רחוקות מאוד מהעולם שבו גדלה, מהיופי ומהעושר של אנטוורפן. בלאנש הפכה בישראל לבת שבע, והחלה ללמוד ספרות צרפתית והיסטוריה כללית, שני מקצועות שאפשר היה להסתדר בהם בשפות אנגלית וצרפתית. השיעורים באוניברסיטה נלמדו בעברית ופעם מצאנו מחברות ישנות ובהם סיכומים של השיעורים בעברית, עם כל השגיאות המתבקשות של עולה חדשה. זה בטח לא היה פשוט. באוניברסיטת בר אילן ישנה חובת לימודי יהדות, כך שבנוסף היו שיעורים בהם העברית הייתה חלק חשוב מהלימוד, ואמא כדרכה הסתערה על משימת הלימודים

איזי [יצחק] בר נבון [בירנבאום], סבא פסחיי’ה, יעל ומוצי בר נבון, הכותל, 1968 סביב

חברות בני עקיבא אנטוורפן לאחר העלייה ארצה, קיבוץ דתי , שניה מימין – בלאנש דרנגר בירנבאום 1960 [יבנה?], סביב

במלוא המוטיבציה, ויכלה לה. היא העריכה והתפעלה מהשיעורים המיתולוגיים בתנ"ך של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, שהייתה מורה אדירה ואישיות יוצאת דופן. בשבתות היא נשארה בפנימייה או שיצאה להתארח אצל חברות מהלימודים וגם אצל קרובי משפחה שחיו כבר בישראל: בני הדודים של סבתא, שעלו כחלוצים מהולנד, ארחו אותה בהרבה חום – במיוחד היא אהבה להתארח בתל אביב אצל פרידה הולנדר [לבית ליפשיץ] ואצל אחיה ז'ף ליפשיץ, שגם אני זוכרת לטובה את קבלת הפנים החמה שלו ושל אשתו אליס ואת הבית המקסים בתל אביב עם יצירות האומנות הממלאות את הקירות. היא גם התארחה בירושלים והתקבלה באהבה אצל בן הדוד איזי [יצחק] בר נבון [בירנבאום], הבן של שמיל, שנישא לטובה וגידל בירושלים את ילדיהם מוצי ויעל. הם היו מארחים נהדרים לאורך כל חייהם וארחו את אמא בחיבה ובחום בדירה קטנטונת שלהם.

170