התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

57 פרק החיים שאחרי

סבתא, למרות הקושי והבדידות, הבינה שאלמנה בגילה ובחורה צעירה זה חיבור לא בריא. היא חשקה שיניים פעם נוספת בחיים, ופעלה לשלוח את דוריס לגור בישראל. אני משערת שהיה לה קשה מאוד, ובכל זאת בנחישות ובחכמה היא הבינה, שצריך לשחרר ולא להפוך בחורה צעירה לסועדת של אמא מבוגרת. דוריס הגיעה לישראל כשנה לאחר הפטירה. בתחילה היא גרה אצלנו בבית, אתי בחדר, ואחרי כן שכרה דירה ברמת גן ועבדה בבורסה ליהלומים.

סבתא לאט לאט חזרה לעצמה. מי שהכיר אותה עשרות שנים אחרי כן לא יכול היה להאמין איזה שינוי חל בה. היא עמדה בקושי הגדול ועם כל הצער הכבד המשיכה בחייה, יצאה לשחק קלפים, למועדון המבוגרים של הקהילה ולבתי קפה עם חברות, התארחה אצל הבנות שלה, שיחקה ואירחה את הנכדים ונפגשה באופן קבוע עם רזי'ן פיילר, בת דודתה שנולדה שנה לפניה והאריכה ימים פחות משנה אחריה. הן שנקראו על שם אותה הסבתא חיו חיים ארוכים והמשיכו להיפגש בקביעות בבית קפה קטן, שנמצא בדיוק באמצע הדרך מביתה של האחת לביתה של האחרת. כשנה לאחר פטירתו של סבא בא לעולם פיליפ פתחיה גרסטנר, שהיה תינוק וילדון חמוד מאוד [אני כותבת את זה על כולם,

1978 ליליאן, איריס ופיליפ גרסטנר, אנטוורפן

זה נכון, אבל כך זה היה]. הוא היה הראשון שנשא את שמו של סבא והמשיך שושלת של דורות של פתחיה במשפחה. פיליפ הקטן, השמח עם לב הזהב, עם ראש מלא תלתלים, הביא אתו שמחה שכל כך היינו זקוקים לה. , שלוש שנים לאחר מותו של סבא, התקבצה המשפחה בישראל לחגוג את נישואיה של 1980 בשנת דוריס עם אורן צוהר, אותו הכירה בישראל. רוזה הייתה השדכנית. הגיעו מקרוב ומרחוק: אמי ובנה צ'ארלי הגיעו מבלגיה עם בני דודים ובנות דודות, הרבצען אסתר, אחות של סבא פסחיי'ה הגיעה מארה"ב. סבתא חיתנה את בתה הקטנה ולצידה לא עמד סבא. אמא עזרה לה באותם ימים והיא הייתה זקוקה לזה.

179