התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

6 פרק סבתא שרה ליפשיץ מתנכרת לנכדיה סבתא שלי לא סלחה מעולם לסבתא שלה, שרה ליפשיץ. האישה הגאה והמעשית, שגידלה שבט של בנים מוצלחים, שקברה עוד בקראקוב שתי בנות צעירות ובן ולאחר מכן קברה עוד בן בבלגיה, לא יכלה להבין איך זה קרה לה. אפשר כמובן להבין אותה גם היום. לגלות שהבן שלך מכור לקלפים זה כאב גדול ובושה גם אם את לא חיה באנטוורפן של שנות העשרים. סבתא ליפשיץ לא התנכרה רק לבנה, אלא התנכרה גם לנכדיה. השבט שהקימה גדל ושגשג והיא לא יכלה לשאת את ארבעת הילדים האלה, אחת קצת צולעת וכולם מרופטים ודלים כאילו היו שייכים למשפחה של

בתמונה - שרה אן אליזבט ליפשיץ לבית התמונה הועלתה לאתר 1851-1927 לאובר ע”י אחד מצאצאיה הרבים MyHeritage

צוענים. היא לא יכלה למחול על כבודה ולא יכלה למחול להם על הגורל הקשה שפקד אותם. היא כנראה הייתה אישה קשוחה למדי ואולי כך שמרה על עצמה מפני הכאב, בדרך מעוותת שכזו? את זה לא נדע. אנחנו כן נדע שסבתא שלנו נשאה איתה את כאב ההתנכרות ולא סלחה. , כשסבתא שרה ליפשיץ שכבה על ערש דווי היא הבינה את גודל הטעות וביקשה שיקראו 1927 בשנת לרזי’ן הנכדה שלה, זו שחלתה בפוליו והיא הבת של הקלפן, שתבוא אל מיתתה. האישה בת השבעים ושש ביקשה להיפרד ולבקש מחילה. רזי’ן לא סלחה. אני לא זוכרת אם היא כלל לא הגיעה או שסירבה למחול, אבל פיוס לא היה שם.

18