התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
תקופת המשלוחים הגדולים. ולא הספיקו להשמיד את רשימות 1944 הגרמנים נטשו את המחנה עם התקדמות בעלות הברית בשנת הגירוש, שסריקות שלהן מובאות כאן. במהלך חיפוש המידע על דרכם האחרונה באתר דוסין מכלן גיליתי את התמונות שהבאתי כאן וכן תמונות נוספות שאביא בהמשך. אבל לקלמן, הנדל ולגוסטי ” שלחתי את GIVE THEM FACES לא היו תמונות. במסגרת מבצע של המוזיאון שקם במקום ושמו “ תמונותיהן והם התווספו לאתר ההנצחה בו מוצגות תמונותיהם של כל הנספים שתמונותיהם אותרו. לזכרם, ולזכר שאר בני המשפחה שעברו במחנה דוסין לבלי שוב, אני מביאה תצלום של הנעשה
במחנה בזמן הגעת היהודים למקום. היהודים עומדים ליד המשאיות מימין ובקצה התמונה: כפי שניתן לראות בתמונה, הרכוש היהודי היה חשוב מהחיים, והוא הוחרם עם הגעתם של הכלואים למקום. היהודים שהגיעו למקום הוטעו לחשוב שהם מגיעים לתחנה בדרכם ליציאה לעבודה במזרח. יהודי אנטוורפן רוכזו במקום מעצר בעיר [בית מעצר, מטה הגסטפו וכיוצא בזה] והובלו במשאיות למחנה דוסין. תהליך הקליטה הברוטאלי הותיר את היהודים שהגיעו למקום המומים, בתחושה קשה של נטישה וחוסר אונים. הם נקלטו ופרטיהם נרשמו על ידי מזכירות יהודיות שהוכרחו לכך. היה
JMDV . 1942 בתמונה - הגעת יהודים למחנה דוסין מכלן, קיץ שנת - Fonds Kummer
עליהם לענוד על צווארם שלט קרטון ועליו מספר הטרנספורט בו יצאו למזרח. לאחר מכן הם נדרשו למסור את רכושם: דברי ערך, כלי כתיבה ומזון. מפתחות הבתים נמסרו לגרמנים. כל המסמכים האישיים, התצלומים המשפחתיים והמכתבים האישיים הושמדו ונקרעו לגזרים. הם עברו חיפוש גופני דקדקני כדי למצוא דברי ערך שהוחבאו. חלק מהפלמים משתפי הפעולה ניצלו זאת לפגיעה בנשים. חלקם נהגו להכות יהודים ולגרור אותם על הרצפה. בשלב זה נותרו היהודים ללא זהות וללא תקווה. תנאי המחיה היו קשים: הקורבנות לנו בחדרים ריקים, בהם היו רק מזרני קש. בין מאה לשמונים איש בחדר בדוחק עצום. חלקם נותרו ללון מחוץ לחדרים. היה עליהם לקום בשעה שש כשהוקצתה להם שעה לרחצה, אך בגלל הדוחק והתנאים הדבר היה לקשה לביצוע. רק עשרים בתי שימוש עמדו לרשותם, והנשים נאלצו לעבור באולם הגברים כדי להגיע למקום שהוקצה להן. ארוחה דלה הוגשה בשעה שבע, ובשמונה התייצבו הגברים למסדר ולאחריו חויבו להתעמל כל הגברים שטרם הגיעו לגיל
61
Made with FlippingBook Digital Publishing Software