מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

תעודת עולה של משה / חלק פנימי, נלווים

על ישראל, מצד שני שמענו בכל פעם על עוד גילויי אנטישמיות. הקונסוליה הישראלית נתנה אישורים לכניסה לישראל ללא תשלום, וגם שילמה את הוצאות הנסיעה לכל יהודי, בתנאי שנחזיר את ההוצאות כאשר נגיע לישראל ונסתדר כלכלית. הבטיחו לתת לכל העולים לישראל מקום מגורים, ריהוט בסיסי ועבודה. גם משפחתי הושפעה מהסביבה. הגשנו בקשות וקיבלנו , לאחר 1957 אישורים ליציאה מפולין, לאחר שהסכמנו לוותר על אזרחות פולנית. באחד במרץ קבלת האישורים, התפטרתי מעבודתי במשרד לתכנון ומחקר מערכות תקשורת. אשתי סיימה ברוקחות בבית ספר לרפואה בוורוצלב. באותו הזמן גרנו אשתי, אני וגבי הבן שלנו בן 7 סמסטר הארבע עם ההורים של אשתי והסבתא בוורוצלב. עם קבלת האישורים, התחלנו להתארגן לנסיעה. להורים של אשתי וגם לנו לא היה כסף לקחת איתנו לישראל, כדי להתקיים בעזרתו לפחות עד לקבלת עבודה. הייתי ער לשמועות שבישראל יש מחסור במכשירים חשמליים, בסרטי צילום וכיוצא באלה ולכן קנינו כמות קטנה של סרטי צילום ושואב אבק. לרכישת יותר דברים לא היה לנו כסף. החלטנו לכן לקחת איתנו חלק מהריהוט שהיה לנו בדירה, כגון: שולחן אוכל, ארון מזנון, שידה קטנה, כיסאות מחדר אורחים, שעון עומד גבוה ופסנתר. הזמנו ארגזים גדולים להכנסת הרהיטים. נוסף לרהיטים הכנסנו לארגזים, ליתר בטחון, מסמרים, מברשות לצביעה, מסור, פטיש... כל מה שיכול היה לעזור לנו להסתדר בארץ מפני שלא ידענו דבר על התנאים בישראל. ממשלת פולין לא אישרה להוציא משטחה דברי אמנות. היינו צריכים להשיג אישור שלפסנתר שלנו אין שום ערך אמנותי. את הארגזים היה עלינו להעביר למכס לבדיקת התכולה ולאחר אישור להעביר אותם לרכבת ולשלוח דרך הים לישראל. גם משפחתה הרחבה של אשתי הגישה בקשות ליציאה מפולין. כולם קיבלו אישורים. החלטנו לכן לנסוע ביחד מוורוצלב לוורשה. וכך שכרנו אוטובוס לכולם, עשרים איש סך-הכל:

. אחותי הלה, בעלה ושני הבנים. 1 . דודה לולה, בעלה והבן שלהם. 2 . דודה איטקה, בעלה והבן שלהם. 3

100