מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

מ ר ל י ט מ נ ו ב י ץ סיפו ר חי י

מ ר ל י ט מ נ ו ב י ץ סיפו ר חי י

פ ת ח ד ב ר

במהלך כל השנים שלאחר המלחמה, כלומר כל חיי מרגע השחרור עד לרגע זה ובכלל, אינני פוסק מלהרהר על המפנה שקרה לי בחיי, הצטברות של מקרים בודדים שהביאו למהפך הדרמתי בחיים שלי. זה קרה כחודשיים לאחר שחרורי ממחנה הריכוז. אם הייתי איש מאמין, הייתי משוכנע שקרה לי נס, אבל אני לא מאמין בניסים. אין לי גם שום הסבר הגיוני לאירוע הזה. הדבר לא נתן לי מנוחה. לפני כמה שנים החלטתי להעלות את האירוע על הכתב. אולי ציפיתי שהכתיבה תקל עליי את המעמסה של עצם הזיכרונות. שוב ושוב כתבתי טיוטות, ובכל פעם מחקתי אותן. הסיפור שכתבתי לא ביטא את עוצמתו של האירוע. לבסוף הבנתי שעל מנת לתאר נאמנה את המצב בעת האירוע, אני חייב לתאר את מצבי הפיזי והנפשי שקדם לו, לחזור בזיכרונותיי לתקופת היותי במחנות ריכוז. ולזה לא הייתי מסוגל. לכן הנחתי לכתיבת הסיפור. עברו כמה חודשים ושוב ניסיתי לעלות על הכתב את הסיפור, ושוב נעצרתי. לאחר זמן עלה בי הרעיון לתאר את מצבי רק ביום השחרור. אולי כך יהיה קל יותר. אמנם גם בזה התקשיתי, אבל כתבתי לסירוגין ולאט, והצלחתי להעלות על הכתב את יום שחרורי והמשך חיי. מובן מאליו ששיניתי כמה וכמה פעמים את תחילת הסיפור, עד שהגעתי לנקודה שבה הרגשתי שהסיפור מספיק נאמן. ע היה ביני לבין המוות. בכמה מהם ֹ בעשרות אירועים שעברו עליי בתקופת השואה, רק כפש הייתי מודע למצבי ובאחרים לא. שום אירוע לא היה נתון לשליטתי. היו בסביבתי אנשים שעשו כל אשר ביכולתם לשפר את מצבם הכלכלי או לחמוק מגזירה. במבט לאחור אני מבין שלא עשיתי שום מאמץ למשהו. אם נשארתי בחיים, הרי זה בבחינת נס, אלא שאני לא התייחסתי למקרה שכזה כאל נס. אפשר שהאדישות השתלטה עליי, שכן ידעתי שגורלי הוא להיהרג, ואין זאת אלא שאלה של זמן. לכן לא לחמתי בגורל אלא פעלתי לפי אינסטינקטים טבעיים. בשונה , לא ראיתי כנס. 1945 במאי 2- מאחרים, גם את שחרור המחנה על ידי צנחנים אמריקאים, ב רק כמה שבועות לאחר השחרור, התבהרה מעט דעתי והתחלתי להרהר. הבנתי שנשארתי בעולם לבדי, בלי קרובי משפחה, בלי מכרים או חברים. את עצם השרידות שלי בחיים ראיתי לא כנס משמים אלא כעונש. להישאר לבדי בעולם ולהיות עד לטרגדיה של משפחתי ושל כל העם היהודי, האם לזה ייקרא נס? לא ייתכן שיש אלוהים שהוא רחמן, אלוהים של צדק. ואם יש אלוהים, הוא לא רחמן וגם לא אלוהים של צדק. לכן את שחרורי מהמחנה ראיתי כעונש ולא כנס. ואם אין זה נס, אז במה מדובר? במקרה, בגורל? ובפי אין תשובה. כחודשיים-שלושה לאחר שחרורי מהמחנה, קרה אירוע ששינה את חיי. רצף של מקרים הביא לאירוע כה דרמתי בחיים שלי. ושוב התעוררה בי השאלה, האם כל זה מקרה הוא? האין שום יד

2

מכוונת? ככל הנראה עד יום מותי אשאר ללא מענה לשאלה זו. ניסיתי לכתוב זיכרונות על תקופות שונות בחיי, ומעולם לא על תקופת המלחמה. משהו מנע אותי מלכתוב. כך עברו השנים. עדיין אינני מסוגל לכתוב על חיי שקדמו למלחמה ועל חיי במהלכה. רק לפני כשנתיים התחלתי לכתוב, אם כי לא ברצף. הפסקתי לעתים קרובות ולאחר זמן שוב התחלתי. אינני יודע מה הניע אותי פתאום לכתוב זיכרונות. אולי היה זה במלאות ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים – התקשורת עסקה בזאת רבות והיה קשה לדחוק את הזיכרונות מאותם ימים. כך חזרו גם הזיכרונות שלי מאותם ימים, של אותה הדרמה שחווינו במשפחתי במלחמה זו, ולא מצאתי מרגוע לנפשי. ואז, מתוך איזה דחף פנימי העליתי על הכתב זיכרונות שלי מאותם ימים ורגעים קשים. מתוך כך גם חזרתי להרהר בעברי, במשפחתי הקרובה ובאסון שפקד אותם. שאלתי את עצמי שוב ושוב איך יכולתי להמשיך לחיות לאחר המלחמה לצד זיכרונות מאסון שכזה. לבסוף הגעתי למסקנה שרק הודות לאותו אירוע, כחודשיים לאחר השחרור, התאפשר לי נפשית להמשיך לחיות, לקשור קשרים עם הסביבה, להתחיל ללמוד, להתחתן, לפרנס ולגדל משפחה. את הדברים המובאים כאן כתבתי בהפסקות ולאורך זמן רב. בדאגה שלא אספיק לסיים את הסיפור, החלטתי להעביר לקרובים שלי את חלק הסיפור שלי שהספקתי לסיים. את הסיפור התחלתי מיום שחרורי מהמחנה, עם סקירה קצרה של מחנות ריכוז שעברתי עד שהגעתי למחנה שממנו שוחררתי. את החלק הזה היה לי קשה לכתוב, לכן כתבתי אותו בהפסקות ארוכות. כעת, כעבור זמן, משהשלמתי את כתיבתי כולה, אני מצרף למבוא הזה את הסיפור כולו, ומקווה בכל לב שהוא יעניין אתכם ולא יהיה למעמסה כבדה מדי בשבילכם.

באהבה, אבא

3

פ ר ק א : מ ל ח מ ת ה ע ו ל ם ה ש נ י י ה

פרוץ המלחמה , עם כניסת צבאות גרמניה לפולין, פרצה מלחמת העולם השנייה. 1939 באחד בספטמבר כבר בתחילת ספטמבר, לאחר הפגזות חיל האוויר הגרמני עליה, נכבשה העיר לודז' בידי הגרמנים. זכורות לי אזעקות ושמועות על בתים שנהרסו. לא זכור לי שהרגשתי פחד. ביום כניסת החיילים ללודז' לקח אותי אבא לרחוב פיוטרקובסקה. עמדנו והסתכלנו על הצבא הגרמני שנכנס לעיר במכוניות משא, אופנועים וכלי רכב אחרים. אבא החזיק את ידי חזק בכף ידו. התהלוכה הייתה מרשימה ולא זכור לי שום פחד. כנראה הושפעתי מהדעות של אבא. אבי החזיק בתזה, לפיה הגרמנים הם עם מתורבת, והנאצים שבהם הינם רק חלק קטן מהעם ולכן ה"נאציזם" הוא תופעה חולפת. עם זאת, הייתה דאגה רבה לאחי, הנייק, ששירת בצבא, שכן הגיעו אלינו ידיעות על המשך קרבות בין הצבא הפולני לצבא הגרמני. לאחר כמה שבועות, הגרמנים כבשו את החלק המערבי והמרכזי של פולין ואת החלק המזרחי כבשו הרוסים. לאט לאט החלו לחזור הביתה חיילים לאחר ששוחררו מהשבי. במקביל גם החלו להינתן הגבלות על היהודים, והאווירה נעשתה מתוחה. חיילים גרמנים תפסו יהודים ברחוב והטילו עליהם עבודות מסוגים שונים. מאחר שהגרמנים לא הבחינו בין יהודים לפולנים, אלא באותם היהודים שהיו מזוקנים ולבשו לגופם בגדים אורתודוקסיים, ואילו הפולנים על פי ה", כדי שהגרמנים יתפסו אותם. ֶ ה, יוד ֶ רוב ידעו להבחין, נהגו הפולנים לצעוק "יוד לאחר זמן-מה חזר גם אחי הביתה מהשבי. השמחה הייתה כה גדולה שקשה לתאר. במיוחד הייתי גאה בו ואהבתי ללכת איתו ברחוב, הוא במדי צבא (בתחילה הרשו להם ללבוש מדי צבא), אולם בלי דרגות, ואני על ידו. באחת הפעמים האלה חוויתי בפעם הראשונה אנטישמיות. הלכתי עם אחי ברחוב פיוטרקובסקה, עברנו ליד חנות למכירת לחם ותור ארוך השתרך מחוצה לה. בתחילת המלחמה היה קשה להשיג לחם ואנשים עמדו שעות ארוכות בתור על מנת לקבל לחם, אבל כאשר ראו חייל פולני במדים, משמע שחזר מהשבי, נתנו לו להיכנס לחנות ללא תור. כאשר עברנו ליד החנות, הצעתי לאחי להיכנס לחנות ולקנות לחם ללא תור. אני נשארתי לעמוד בחוץ, בצד, והוא נכנס לחנות. לאחר כמה דקות שמעתי צעקות מתוך החנות. רגעים ספורים לאחר מכן ראיתי את אחי יוצא מהחנות ואחריו הולך איש נמוך עם גיבנת, לבוש במעיל עור, והוא צועק לעברו. אחי נעמד דום. אני, שעמדתי די רחוק, לא הבנתי מה הוא צועק. מאוחר יותר התברר לי שדיבר בגרמנית, שפה שלא הבנתי. פתאום הזדקף האיש מאוד וסטר לאחי

4

פלישת הגרמנים לפולין

על פניו. נחרדתי. אחי היה גבוה ממנו בראש וחצי לפחות, אבל הוא לא זז ולא השיב לאיש. הוא פשוט הסתובב והלך לכיוון שלי. אף אחד מהעומדים בתור לא הגיב. משהתקרב אליי, המשכנו ללכת ללא דיבור. כאשר נרגעתי מעט שאלתי אותו מדוע לא החזיר לו במכה, הרי בנקל היה מפיל אותו לקרקע. אחי התמהמה מעט ורק כעבור כמה דקות החל לספר מה קרה: כאשר נכנס לחנות, הוריד את הכובע, כפי שמקובל בפולין, וגילה את שיער ראשו המקורזל. , כנראה זיהה שאחי יהודי, או אולי 1 ) Volksdeutscher איש לבוש במעיל עור, גרמני שגר בפולין ( מישהו אמר לו זאת, ואז הוא התחיל לצעוק לאחי שליהודים אין זכות להיכנס ללא תור וכו' וכו'. ומדוע לא החזרת לו מכה? שאלתי. והסביר לי אחי שבכוחות עליונים התאפק לא לתת לו מכה, כי אז היו הורגים את כל המשפחה שלנו. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי איזה אסון התרגש עלינו עם כיבוש הגרמנים. עד היום אני מרגיש את ההלם שאחז בי, כאשר ראיתי בפעם הראשונה שמישהו סוטר לאחי והוא לא מחזיר, למרות שהיה חזק, ספורטאי ולאחר שירות של שנתיים בחיל הנדסה. למרות הטראומות הרבות שעברתי מאז, התמונה ההיא נשארה בזיכרוני עד היום. נכלל בתחום הגטו. גבול הגטו 32 הוקם הגטו. הבית שלנו ברחוב דרבנובסקה 1940 בתחילת . לכן לא נדרשנו לעבור דירה. רק בשלב 38 עבר שלושה בתים אחרינו, ברחוב דרבנובסקה מאוחר יותר, כאשר שטח הגטו הוקטן, היה עלינו לעבור לדירה אחרת, שאת כתובתה אינני זוכר, ובה נשארנו עד לחיסולו של הגטו. שטח הגטו היה מוקף בגדר תיל. דרך רחובות זגיירסקה ולימנובסקייגו עברה חשמלית שנסעו בה פולנים וגרמנים. היה זה מעבר תחבורתי של אוכלוסיית לודז' מחוץ לגטו. לכן שני הרחובות האלה היו מחוץ לשטח הגטו והם חילקו את הגטו לחלקים. כדי לעבור מחלק אחד לשני, היו תחילה שערים ששמרו בהם חיילים גרמנים. מפעם לפעם השערים נפתחו ויהודים יכלו לעבור. מאוחר יותר נבנו גשרים מעץ בין חלקי הגטו במקום השערים. בחודשים הראשונים של המלחמה לא היו בתי ספר ליהודים. רק בשלב מאוחר יותר נפתחו בתי ספר ואני המשכתי ללכת לבית ספר, לכיתה ז', שכן עד פרוץ המלחמה סיימתי כיתה ו'. – כך נקראו אנשים בעלי מנהגים גרמניים אך ללא אזרחות גרמנית. Volksdeutscher .1

5

הייתה אפשרות להמשיך ללמוד בגימנסיה או להמשיך לכיתה ז'. לגימנסיה היה קשה להתקבל והיה צריך פרוטקציה. אבא לא הסכים לנצל את מכריו בקהילה היהודית, אף על פי שהכיר את ראש הקהילה מהמפלגה הציונית ששניהם היו חברים בה. לכן המשכתי ללמוד בכיתה ז'. אינני זוכר באיזה רחוב היה בית הספר בגטו, מי היו המורים ומה למדנו. גם את החברים שלי מאותה כיתה ובכלל אינני זוכר. אני כן זוכר כי לאחר שמירקה ודורקה, בנות-דודות שלי, עזבו את לודז', עם אימותיהן, ועברו לוורשה, נשארתי ללא חברים. אני מניח שהיו לי חברים מהשכונה או מבית הספר, אבל לצערי אינני זוכר אף אחד. ובכל זאת זכור לי מקרה אחד בדרך מבית הספר הביתה: כדי להגיע מבית הספר הביתה, הייתי חייב לעבור דרך השערים. באחת הפעמים, בזמן המעבר של השער, עצר אותי חייל גרמני ששמר על השער והורה לי לפתוח את התיק. פתחתי את התיק והראיתי לו את המחברות שהיו לי בתוכו. הוא לקח אותן ופתח מחברת אחת. הייתה פשר ִ זו המחברת של שיעור גרמנית. הוא התפלא, שאל אותי משהו, החזיר לי את המחברת וא לי להמשיך בדרכי הביתה. כל כך מבוהל הייתי, שאני זוכר את המקרה עד היום. לאחר תקופה קצרה של הכיבוש הגרמני, התחילו להטיל גזירות על היהודים. תחילה היה צורך לענוד סרט צהוב על השרוול הימני ואחר כך טלאי מגן דויד צהוב על החזה של הבגד. היו גם מקומות שכניסת היהודים אליהם נאסרה. אווירת פחד הורגשה. מסוכן היה ללכת ברחובות, כי גרמנים תפסו גברים ושלחו אותם לכל מיני עבודות והיו גם מקרים של גברים שנשלחו למחנות עבודה במקומות בלתי ידועים. התחילה נהירה של משפחות ובודדים . 2 לברית-המועצות ולפרוטקטורט כפי שכבר ציינתי, במלחמת העולם השנייה חולקה פולין בין גרמניה וברית-המועצות. השטח שכבשו הגרמנים נחלק לשניים. החלק המערבי והצפוני של פולין סופח לגרמניה ונקרא . שטח זה כלל את אזור פוזן, אינוורוצלב ואת אזור לודז'. שם העיר לודז' Vaterland ווטרלנד, במרכז ובדרום הוקם פרוטקטורט, לעומת החלקים ,Litzmannstadt הוחלף ללצמנשטדט שסופחו לגרמניה ובהם שררו חוקי גרמניה. בראש הפרוטקטורט עמד מטעם ממשלת גרמניה האנס פראנק. בכוונת הגרמנים היה לנקות תחילה את השטח שסופח לגרמניה מיהודים, , כלומר נקי מיהודים. בשלב ראשון תוכנן לרכז אותם בגטאות ומשם Juden Frei ולהופכו ל- ), היא מדינת חסות. כלומר שטח שהיה בשליטה גרמנית אף על פי Generalgouvernament . פרוטקטורט ( 2 שלא סופח לגרמניה, ולכן נשאר עם החוקים שלו. כך הוקם הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בידי גרמניה וכן הוקמה הרפובליקה הסלובקית הראשונה כמדינת חסות בשטח מזרח הפרוטקטורט 1938 הנאצית במרץ . בהסכמת הנאצים זכתה סלובקיה באופן זמני בעצמאות מדינית מוגבלת. 1939 בשנת

6

להעביר אותם להשמדה או למחנות ריכוז ולעבודות כפייה. במקביל תוכנן לרכז את רוב הפולנים בפרוטקטורט ובמיוחד את המשכילים שבהם. בשטח שהתפנה מיהודים ופולנים, תוכנן ליישב גרמנים שהובאו מהמדינות הבלטיות ומשטח שנכבש על ידי ברית-המועצות. זו הסיבה שיהודים רבים עזבו את העיר לודז', על מנת לנסות לעבור את הגבול לברית-המועצות או לפרוטקטורט, במחשבה שבפרוטקטורט יהיה קל יותר להסתדר. אבי טען שהגרמנים הם עם מתורבת ולא מסוכן. הוא חי איתם עשרות שנים והגזירות של היטלר הן זמניות והרעה תחלוף, כך אמר, והוסיף כי העם הגרמני לא הורג אנשים, ולעומת זאת, המסוכנים ביותר הם הבולשביקים והקוזקים, הם אנטישמים ותמיד הרגו יהודים ולכן אין שום היגיון לעזוב הכול ולברוח לברית-המועצות. האוטוריטה של אבא הייתה חזקה כל כך שאף אחד לא עזב את לודז'. חוץ מאחותי הלה, שבעלה היה עיתונאי עם נטיות שמאלניות והם החליטו לברוח לברית-המועצות. שני הגיסים שלי, פישל ויינרייך ואהרון בראונפלד ניסו לשכנע את הנשים שלהם, את אחיותיי המבוגרות, אסתרה ופראניה, לברוח עם ילדיהם לברית-המועצות, אבל הן לא הסכימו לעזוב את אבא. לבסוף הם החליטו לנסוע לבד ולבדוק את התנאים בברית-המועצות. הם הגיעו לשם והתיישבו בעיירה, נדמה לי וולקוביסק שמה, ושם הסתדרו טוב. משם שלחו כמה פעמים מכתבים לנשים שלהם וביקשו שיגיעו אליהם. הן לא הסכימו. כעבור זמן עזבו שני הגיסים את ברית-המועצות וחזרו לוורשה, במחשבה שבוורשה יהיו התנאים ליהודים טובים מאלה שבלודז', כי ורשה נמצאת בפרוטקטורט. לאחר שהגיעו לוורשה, הגיסים שלחו איכר עם עגלה להביא את אחיותיי אליהם לוורשה. הן הסכימו ועברו לוורשה עם הילדים. כולם נספו. לאחר המלחמה הגיעו השמועות שהם נשארו בגטו ומשם נלקחו למחנות השמדה, והיו גם שמועות שהם עברו לצד הארי ונהרגו במרד הפולנים . אין לנו שום מסמך על מותם. לא זכורה לי הפרידה מהן לפני נסיעתן לוורשה. 1944 בשנת לעומת זאת זכורה לי הפרידה מאחותי הלה ובעלה לפני נסיעתם לברית-המועצות. ביום הזה היה מסוכן ליהודים לצאת לרחוב, כי גרמנים תפסו אותם, הרביצו להם ולקחו אותם לכל מיני עבודות או פשוט עצרו אותם. כיוון שלאחותי היו כרטיסים לאוטובוס לאותו יום, היו חייבים להתגנב לאוטובוס. אני הורדתי את הסרט הצהוב מהשרוול והגעתי לאוטובוס כדי להיפרד מהם. בגלל המצב, הייתי היחידי מהמשפחה שהגיע להיפרד מהם. הגורל הרע הביא לכך שאני היחידי ששרד במלחמה מכל המשפחה שנשארה בשטח הכיבוש הגרמני, והיחידי שהגיע .1946 לתחנת הרכבת בלודז' לקבל את פני אחותי הלה, שחזרה מברית-המועצות בקיץ חזרה לימים שלפני הכניסה לגטו. יום אחד הופיעו אצלנו בבית שלושה גרמנים לבושים

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

7

בבגדים אזרחיים, דיברו עם אבא והחרימו את כל הסחורות מהמתפרה שלנו. הם השאירו ומשם נקבל פיצויים על הסחורות שהוחרמו. ברור שלא kassegrande מסמך, לפיו הם נציגי קיבלנו שום פיצויים מאף אחד. עם כניסתם לעיר, סגרו הגרמנים את כל המוסדות היהודיים, ובכללם את מועדון הספורט ), שהאחים והאחיות שלי היו חברים בו. על דלת הכניסה Gwiazda היהודי גווייזדה-שטרן ( למועדון, שאת כתובתו אינני זוכר, הגרמנים שמו חותמת עם שעווה וגם תלו הודעה שהמתקן גרוף וכל שנמצא בו. ואולם חברי ִ הוחרם על כל ציוד הספורט: כדורים, רשתות, כפפות א המועדון רצו להציל חלק מהציוד שהיה בפנים. המועדון היה בקומה השנייה, והדלת הראשית אליו הייתה סגורה. לעומת זאת מצד המדרגות, מאחור, היה פשפש בגובה של כשני מטרים ובו חלון קטן. החלון לא היה נעול. בן אדם מבוגר לא היה יכול לעבור דרך הפשפש, אלא ילד שממדי גופו קטנים. מאחר שהייתי קטן ורזה, החליטו שאני מסוגל לעבור דרך הפשפש פנימה למועדון ולמסור להם דרך הפשפש ציוד החוצה. המבצע היה מסוכן, כי לפני המדרגות היה ביתו של השוער ובו חלון שצפה על המעבר, והיה צריך לעבור כך שהשוער בחלון לא יבחין בנו, לא בכניסה, לא בזמן הוצאת הציוד ולא ביציאה. לקראת ערב, כאשר התחיל להחשיך, התגנבנו פנימה. אינני זוכר כמה אנשים היינו ומי מהאחים שלי היה שם. הרימו אותי, דחפתי את חלון הפשפש והשתחלתי פנימה. התחלתי לאסוף ציוד כמו כדורים, רשתות של כדור עף, כפפות אגרוף וכל מה שהיה שם. גובה הפשפש מבפנים לא היה גבוה, הספיק לי כיסא כדי להגיע אליו בקלות. את הציוד שהוצאתי לקחו בזריזות אל מחוץ לבית. הכול נעשה בשקט, חלילה מלהרעיש ולגלות את עצמנו לשומר או לאחד השכנים. כאשר גמרתי להוציא את הציוד, שוב השתחלתי החוצה דרך הפשפש ומישהו בחוץ עזר לי לרדת. רוב הציוד והאנשים כבר היו מחוץ לבניין. לבסוף גם אני והאחרונים שנשארו התחלנו לרדת בשקט במדרגות ולעבור מתחת החלון של השוער לכיוון השער החיצוני. אלא שאז הבחין בנו השוער. רצנו מהר ככל שיכולנו לעבר הרחוב, אבל השומר יצא מהדירה שלו והתחיל לרדוף אחרינו בעודו צועק – גנבים, יהודים, משטרה. עד היום זכורה לי הריצה המהירה והפחד שלא להיתפס. הוא לא השיג אותנו. היה חשוך ואנשים הסתובבו ברחוב, כך שיכולנו להיעלם ביניהם. הציוד חולק לאנשים שונים. אצלנו בבית היו רשתות לכדור עף וכפפות אגרוף. הציוד נשאר אצלנו גם בגטו. ,) Praszka עם חלוף הזמן החמיר מצבם של היהודים. אבא החליט לשלוח אותי לפראשקה ( העיירה ממנה עברה המשפחה ללודז', אל הדודה שלי והסבא. הוא טען ששם התנאים ליהודים

8

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

יהיו טובים יותר כי בסביבה גרים הרבה גרמנים, מכרים, עוד קודם המלחמה, וגם העיירה היא בגבול גרמניה ויש בזה כדי להשפיע על יחסם של הגרמנים ליהודים. מזג האוויר, זכור לי, ה שליוותה ָ ל ָ כבר היה קר. ההורים שכרו איכר עם עגלת סוסים כדי להוביל אותי ואת אחותי ס אותי. היינו מכוסים בשמיכות כי היה קר. התחיל להחשיך ועצרו אותנו הגרמנים. היה זה בעיר ). הפרידו אותי מאחותי סלה והחזיקו אותנו בחדרים נפרדים כל הלילה. Sieradz שייראדז ( . בבוקר שחררו אותנו 20 ואחותי סלה בת 13 רעדתי מפחד וגם דאגתי לאחותי. הייתי בן והמשכנו לפראשקה. אחותי סלה חזרה מייד ללודז' ואני נשארתי עם הדודה. הרגשתי אומלל, התגעגעתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. לבסוף החליטו לשלוח אותי בחזרה ללודז'. לא זכור לי כיצד הגעתי ללודז'. אינני זוכר מתי זה היה, באיזו שנה, כאשר הגרמנים תפסו כמה גברים, יהודים ופולנים, ותלו 11- אותם בכיכר בלוטי. המראה היה מזעזע. גם אינני זוכר מדוע וכיצד הגעתי לכיכר הזאת. ב , הגרמנים פוצצו כמה בתי כגסת גדולים, את בית כנסת הרפורמי בשדרות 1939 בנובמבר ), את בית הכנסת ברחוב וולבורסקה, הן בעיר הישנה והן במקומות Ko ś ciuszko קושציושקי ( אחרים. תמונה שזכורה לי עוד היום מעבירה בי זעזוע: אני הולך עם אמי ברחוב וולבורסקה, אימא כרגיל מחזיקה אותי ביד ואנחנו עוברים על יד החורבה של בית הכנסת. אמי עצרה והסתכלה על החורבה. פתאום שמעתי ממנה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, קללה או נבואה: "שהערים שלהם ייראו כך". נדהמתי. איך ייתכן שאימא שלי מקללת. היא, שלימדה אותי שאסור לקלל, מקללת. לא שאלתי אותה והיא גם לא הוסיפה דבר, רק המשכנו ללכת. ונבואתה התגשמה 1940 בה היא את מראה בית הכנסת ההרוס. היה זה בסוף שנת ֲ א ָ כמה כּ לאחר שנים מספר. לצערי היא כבר לא יכלה לראות זאת.

9

גטו נסגר הגטו על יושביו. אין יוצא ואין בא. לפי הפרסומים השונים שלאחר 1940 באחד במאי אלף יהודי לודז' ברחו מהעיר לפרוטקטורט 75- אלף יהודים. כ 160- המלחמה, נכנסו לגטו כ ולברית-המועצות. תחילה פעל דואר בגטו והיו אנשים שקיבלו מכתבים וחבילות מחוץ לגטו. ), ברשותו של חיים רומקובסקי, שנקרא Judenrat הנהלת הגטו (נקראה בגרמנית "יודנרט", , התחילה לארגן את החיים בגטו: הקמת יחידות כמו משטרה, Der Aelteste der Juden בגרמנית בריאות, חינוך, אספקת מזון וכד'. כבר בימים הראשונים התעוררה בעיה באספקת המזון. המזון חולק בצנע. כל אחד קיבל תלושי מזון ולפיהם קיבלו את המנות. ההנהלה התחילה גם לארגן מפעלים לתחומים שונים כגון חייטים, סנדלרים ועבודות מתכת. מפעלים אלה נקראו פשר להעסיק אנשים ולתת להם פרנסה. רק אלה שעבדו, וכן ִ ). הדבר א Resorts רסורטים ( סיימתי בית ספר עממי, שבע שנות לימוד. כיוון 1940 ילדים ומבוגרים, קיבלו תלושי מזון. בקיץ ולא יכולתי להמשיך ללמוד, התחלתי לחפש עבודה. מנהל המפעל לתיקוני 14 שהייתי כבר בן מכונות תפירה היה מכר של אחים שלי ממועדון הספורט. שמו היה פלמן. הוא קיבל אותי לעבודה כעוזר מחסנאי, שהיה אחראי על מחסן לחלקי חילוף. במפעל הייתה מחלקה לתיקוני מכונות תפירה ומחלקה לעבודות מתכת. המחסן סיפק חלקי חילוף למחלקת תיקוני מכונות תפירה ולטכנאים שהיו פועלים במפעלים שונים והיו אחראים לתיקונים קלים של מכונות תפירה באותם המפעלים. תיקונים מורכבים יותר בוצעו במפעל לתיקוני מכונות תפירה, שבו התחלתי לעבוד. כל בוקר באו למחסן עם רשימות של חלקי חילוף הנחוצים להם, ואלה סופקו להם להמשך פעילותם. הטכנאים ממחלקת תיקוני מכונות שבמפעל, הציגו דרישות לחלקי חילוף במהלך היום. לא זכור לי שמו של המחסנאי. הוא נהג לשבת על יד הדלפק ונתן לי הוראות איזה חלקי חילוף להביא לו: מה סוג החלק, מספר החלק, סוג המכונה ושם החברה של המכונה. היו עשרות סוגי מכונות ומאות סוגי חלקי חילוף. כל חלק היה במגירה מסוימת לפי סוגו ומספרו. לאחר זמן קצר יחסית, זכרתי את כל המספרים והסוגים של חלקי החילוף. הייתי מאוד מרוצה מהעבודה. המחסנאי היה חביב. זכור לי שהרכיב משקפיים והיה

10

לו גם הומור. הוא הכיר את כל הטכנאים והתבדח איתם. שפת היידיש שלו הייתה ליטאית, כי מוצאו היה מליטא. אט אט הכרתי את כל הטכנאים. הם אהבו אותי ואני הייתי גאה על כך. . יום אחד הפסיק המחסנאי להגיע לעבודה. חשבנו שחלה ויחזור 1941 הדבר נמשך עד סוף יוני לעבודה בתוך יום או יומיים. בלית ברירה העבודה התעכבה כי רק הוא היה מוסמך להוציא חלקי חילוף מהמחסן. לאחר כמה ימים התחילו להתעכב תיקוני מכונות גם במפעלים שונים וגם במחלקת תיקוני מכונות במפעל. מנהלי המפעלים השונים התחילו להתלונן שהעבודה ), שהיה Hans Biebow ה. התלונות הגיעו לביבוב ( ָ כס ִ מתעכבת והם אינם יכולים לבצע את המ ראש הממשל הגרמני בגטו. יום אחד הגיע ביבוב עצמו למפעל. פחדנו פחד רב. הוא נכנס למחסן עם מנהל המפעל ושאל מה קרה. עמדתי ורעדתי. המנהל הסביר לו שהמחסנאי נעלם, לא ידוע מה קרה לו ורק הוא מוסמך להוציא חלקי חילוף. אז פנה ביבוב אליי ושאל אותי אם אני מכיר את המחסן ואת סוגי חלקי החילוף. עניתי לו שכן. אז הוא צעק, מהר לעבודה, תתחיל לחלק חלקי חילוף. נדהמתי ולא ידעתי מה לעשות. למזלי הוא הסתובב, יצא מהמחסן .15 והמנהל בעקבותיו. מאותו יום נעשיתי אחראי על המחסן, ואני בן

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

ובאשר למחסנאי שנעלם – מאוחר יותר התברר שכיוון שנולד בליטא, היה אזרח פרצה 1941 ביוני 21- ברית-המועצות. ב מלחמה בין גרמניה לברית-המועצות. אזרחי ברית-המועצות שהיו בגטו, נאספו ונשלחו ממנו. לא ידענו לאן הם נשלחו, אבל בנוגע אליו היו בגטו שמועות שהגרמנים שלחו אותו למחנה של זיוף כספים במסגרת מבצע ברנרד .) Aktion Bernhard ( תחילה הייתי לבד במחסן וחילקתי את חלקי החילוף לכל הטכנאים. אחר כך קיבלתי עוזרים למחסן. כולם היו מרוצים כי העבודה נמשכה כרגיל, ואני הרגשתי שאני מתנהל היטב בעבודה זו. מנהל המחלקה לתיקוני מכונות

11

במפעל, זינגר שמו, היה איש מבוגר. יום אחד הגיע אבי לבקר אותי בעבודה. פתאום נכנס למחסן מר זינגר, ראה את אבא שלי ושאל אותו מה הוא עושה כאן. אבי הצביע לעברי ואמר לו: זה הבן שלי, הצעיר. התברר שזינגר היה בעל מפעל גדול לתיקוני מכונות תפירה בלודז', לפני מלחמת העולם השנייה, ואבי הכיר אותו כי היה לקוח שלו. זינגר קפץ משמחה והתחיל להלל אותי, איזה עובד מוכשר ומסור אני ואיך כל המפעל עומד על הכתפיים שלי. לשמע הדברים של זינגר, זכור לי כי הפנים של אבא התבהרו מגאווה והוא רווה מעט נחת. אוסיף כי אבא היה מאוד מדוכא בגטו. בגלל גילו כבר לא עבד. הפעילות שלו במסגרת המפלגה הציונית הופסקה. הוא גם ניתק קשר עם החברים שלו במפלגה, ביניהם חיים רומקובסקי, כי לפי דעתו הם בגדו. גם הדעות שלו על העם הגרמני לא הוכיחו את עצמן, והוא כנראה, נחל אכזבה מכך והרגיש גם אחריות לכך שבגללו כל המשפחה נשארה בגרמניה ולא ברחה לברית-המועצות. ולמרות זאת, זכורה לי תמונה מהגטו ובה אני יושב עם אבא ליד החלון והוא שוב מתחיל להסביר לי שכל הגזירות נגד היהודים הן של הנאצים ובוודאי שרוב העם הגרמני לא היה עושה דברים שכאלה. צריך להבין שהגטו היה סגור ומסוגר כך שלא יכולנו לדעת מה קורה מחוצה , משהגיעו לגטו שלנו יהודים מהגטאות הקטנים שבמחוז של לודז', שמענו מהם 1942- לו. רק ב על מעשיי הזוועה והרציחות של הגרמנים באוכלוסייה היהודית. הנהלת הגטו עשתה מאמצים להגדיל את כמות המפעלים, רסורטים, על מנת להעסיק כמה שיותר עובדים ולהגדיל כך את הכנסות הגטו ובתמורה לרכוש מזון. היה גם פחד שאנשים לא מועסקים, יגורשו מהגטו ולא ידעו לאן גורשו ומה עלה בגורלם. בגטו התרוצצו שמועות רבות וסותרות באשר להיעלמותם של היהודים. כמו המקרה של אותו מחסנאי שנעלמו עקבותיו. רוב המפעלים היו קשורים בחייטות, נעליים, פרוות ובגדי נשים. כל המפעלים האלה השתמשו במכונותתפירה. לכן כמות העבודה במחסן גדלה. נוסף לשירותתיקוני מכונותתפירה למפעלים בגטו, התחילו להגיע לתיקון מכונות תפירה שונות מחוץ לגטו. נבנו מסילות לחשמלית עד לכניסה של המפעל וכל שבוע הגיעה חשמלית שדחפה קרון פתוח, ובו מכונות תפירה. אני הייתי אחראי לקבל את המכונות, לרשום אותן ולהעבירן למחלקת התיקונים. לאחר שתוקנו, היה צריך לרשום אותן ולהעבירן שוב לקרון ריק שהגיע עם החשמלית. כמות המשלוחים של מכונות התפירה לתיקון מחוץ לגטו גדלה כל הזמן. לקבלת המכונות האלה נקשרה לא פעם חוויה מסקרנת. במגירות של המכונות היו לא פעם כל מיני חפצים קטנים ששימשו את המפעלים של המכונות, כגון מספריים, חוטי תפירה בצבעים שונים וגירים בצבעים שונים. אחד העוזרים שקיבלתי לעבודה במחסן היה יהודי. בעיניי אז הוא היה מבוגר. הוא הגיע מדיסלדורף,

12

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

תעודת עבודה מהגטו של גוטקה

גרמניה, והיה מהנדס כימיה במקצוע. לצערי הרב הוא לא התאים את עצמו לתנאי הגטו וגם לא לעבודה במחסן. היו כאלה שאף זלזלו בו. אז לא הבנתי את הבעיה שלו והתפלאתי, איך מהנדס יכול להיות כה "טיפש" ולא ללמוד את העבודה במחסן. כנראה הייתי צעיר מדי כדי להבין את הקושי שלו להתגבר על הקשיים ולהתאקלם בתנאי הגטו. חדר המחסן היה גדול ובשלב מסוים הכניסו בפינה שולחן עם עובד. הוא חרט מדליונים ממתכת, לוחות ברכה ממתכת, ועשה תכשיטים, הכול עבור הנהלת הגטו. הוא היה איש חביב ביותר ואהב אותי. ברגעים שלא הייתה עבודה במחסן, התיישבתי על ידו והוא לימד את עבודתו. למדתי לעשות תכשיטים שונים, כמו טבעות. למדתי גם לרתך בכסף. כך עשיתי תכשיטים עבור משפחתי. משך השנים העיק עליי עצם הדבר שאינני זוכר את שם משפחתו. במקרה, לפני כמה חודשים, עברתי על יד חנות בסמוך לרחוב חבצלת בירושלים, המוכרת ציוד וכלים לתכשיטנים. החנות סקרנה אותי. התלהבתי ממראה הכלים ונזכרתי בתכשיטן שעבד בחדר המחסן, בכלי העבודה שלו. ואז, באותו הרגע, חזר אליי גם שמו – ביאלר. כה נרגש משמחה הייתי משנזכרתי בשמו.

13

גוטקה, הלה וסנה

וזכורה לי עוד תמונה מהעבודה שלי. מדי יום, בצהרי היום, אני והעוזרים שלי עשינו הפסקת אוכל. כל אחד הוציא את הכריך שלו, אכלנו ושתינו תה או קפה בצוותא. כל אחד בחן מה השני אוכל, כי הימים היו ימי צנע והרעב היה כבד. יום אחד שאל אותי אחד העוזרים שלי איך אני מחלק את מנת הלחם שלי ביום. עניתי לו שאמי מחלקת לי את הלחם. היא מכינה לי כריך לעבודה, לצהריים, וגם בערב יש לי כריך. באותה תקופה קיבל כל אחד כיכר לחם שמשקלה גרם לחם ברוטו ליום. ומאחר שהלחם מתייבש, בעצם לא 250 שני קילו, לשמונה ימים, כלומר גרם ליום. העוזר הגיב בהתפעלות ושאל איך יכול להיות שגם בערב יש לי 250 נשארו אפילו כריך, הרי כבר עכשיו המנה שלי היא כמעט מנה יומית. עניתי לו שזה לא יכול להיות, והצעתי לשקול את המנה שלי. היו לנו מאזניים במחסן ואני הלכתי לשקול. נדהמתי כל כך, כי הכריך גרם. 200- שקל קרוב ל ברגע הראשון לא הבנתי איך ייתכן הדבר. לאחר כמה רגעים התבהרה לי התמונה והבנתי שאימא נותנת לי תוספת לחם מהמנה שלה. הייתי נרגש ולא יכולתי להוציא הגה מפי. באותו , היה בגטו רעב כה כבד, שהיו מקרים שאימהות 1943 או 1942 הזמן, אני מניח שהיה זה שנת לקחו מהילדים שלהן את מנות הלחם שלהם. היו סיפורים שילדים מתו והאימהות לא הודיעו על מותם, החביאו את הגופה על מנת לקבל את מנת הלחם שלהם. כאשר הגעתי הביתה, סיפרתי לאימא מה קרה בעבודה. אימא התחילה לבכות והסבירה לי שפיזית אני גדול ואם לא אקבל תוספת מזון אהיה נכה. ברור מאליו שההסבר שלה לא שכנע אותי ומאותו היום בדקתי בכל יום את גודל המנה שלי. גוטקה ). אבל Mosiężnik אינני זוכר היכן בגטו התגוררו אחותי גוטקה ובעלה מייטק מושיאז'ניק ( בשנה הראשונה או השנייה של הגטו, מייטק גורש מהגטו ולא ידענו לאן. גוטקה ובתהּ גיזלה ערה היה ְ ֹ עברו לגור אצלנו. מאוד אהבתי את גוטקה. היו לה פנים מחויכות ואופי מאוד נוח. ש

14

בצבע בלונדי-כהה ועיניה כחולות. לאחר המלחמה, כאשר חזרתי מגרמניה ללודז', מצאתי בקהילת היהודים את התעודה שלה מהגטו ובה תמונה שלה. לפי התעודה היא עבדה במפעל ערה היה בצבע בלונדי ְ . גם שׂ 1940 או בתחילת 1939 למכבסה. הבת שלה, גיזלה, נולדה בסוף אבל בהיר, ועיניה כחולות. היא הייתה סם החיים שלנו בגטו. צחוקה השכיח מעלינו את הבעיות שסבבו אותנו ובמיוחד את תחושת הרעב. בחודשי החורף הקרים, ואנו ללא חומרי הסקה, עם שובנו מהעבודה וכך גם בסופי שבוע, נהגנו להיכנס למיטות ולהתכסות בשמיכות הפוך שהיו לנו. או-אז הייתה גיזלה שמחה כל כך שכולם בבית, והייתה קופצת ממיטה למיטה לשמחתנו הרבה. באותה הזדמנות נהגה אימא להזכיר את אחותי הלה, שהיא בוודאי כבר איננה בין החיים ואם עדיין חיה היא, הרי היא קופאת מקור ברוסיה ואין לה אפילו שמיכה להתכסות בה. לצערי הרב לא נשארה לי מגיזלה אף לא תמונה אחת.

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

שלאמק ופולק

15

סנה

סנה ביום חתונתה

פולק

שלאמק

הנייק

קבוצת הספורטאיות: גוטקה, הלה וסנה

16

גוטקה, הלה, סנה וסלה

קבוצת הספורטאיות: גוטקה, הלה סנה

17

אהרון, פרניה ודורקה

מירקה ופישל

מירקה ודורקה

18

יתר האחים והאחיות בגטו ). זכור לי כי מפעם לפעם נהג Fulek אינני זוכר היכן גר ועבד האח הגדול רפאל (שכינויו היה ה אשתו גרו בבית הצמוד לבית שלנו, בקומה ָ נ ֶ ק (הוא אחי שלמה) וס ֵ לבוא ולבקר אותנו. שלאמ השלישית. במהלך השהות בגטו נולד להם ילד, אבל אינני זוכר מתי. גם איני זוכר היכן בגטו ה אשתו. כיוון שגרו בקרבת מקום, זכור לי שביקרתי אצלם לעתים קרובות. הנייק ָ נ ֶ עבדו הוא וס ה גרו איתנו בדירה. נדמה לי שהנייק עבד במפעל לחייטות ָ ל ָ ) ואחותי ס Henrik (ששמו היה או מתכות. אינני זוכר היכן סלה עבדה. אימא לא עבדה תחילה, אבל בשלב יותר מאוחר ניתנה הוראה שכולם חייבים לעבוד, חוץ מילדים ומבוגרים מאוד. או-אז אימא התחילה לעבוד במפעל לייצור שטיחים מסמרטוטים ישנים. ביקרתי אותה פעם בעבודה שלה, היא הייתה גאה בי והציגה אותי לפני חברותיה בעבודה. בנות-דודות מפראשקה אינני זוכר בדיוק באיזו שנה זה היה, כאשר הגיעו לגטו יהודים מעיירות שבמחוז של לודז'. כך הגיעו שתי בנות-דודות שלי מפראשקה וסיפרו להורים על סבא וסבתא שלי: הגרמנים הוציאו חלק מהאוכלוסייה של העיירה, הובילו אותם לבית הקברות וירו בהם. סבא הלך לבית הקברות עם טלית וסבתא לידו, ושם מצאו את מותם. הגרמנים עשו סלקציה, והצעירים המסוגלים לעבוד נשלחו לגטו לודז'. כל שאר היהודים הושמדו. שתי בנות הדודות, שרה ורחלה וולקוביץ, גרו אצלנו וכעבור זמן הן עברו למקום מגורים אחר. אינני יודע מה עלה בגורלן. כנראה נהרגו עם חיסול הגטו. מחלתה של אימא אינני זוכר באיזו שנה חלתה אימא. היא עברה בדיקות שונות והתברר ששוב חלתה בסרטן השד והייתה חייבת לעבור ניתוח לכריתת השד. אימא דיברה איתי ואמרה שהפעם היא לא תצא בחיים מהניתוח, אבל אני כבר גדול ואחראי. למרבה השמחה אימא נותחה בהצלחה, החלימה וחזרה לתפקד, למרות החיים הקשים בגטו.

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

19

1942 עוצר כללי בגטו בספטמבר החלו הגירושים מהגטו לטובת עבודות שמחוץ לגטו. בהתחלה אף הגיעו מכתבים 1940 בשנת למשפחות שקרוביהן גורשו. עם הזמן גברו הגירושים. היו מקרים שבהם גירשו הגרמנים אל מחוץ לגטו את כל החולים מבתי החולים שבגטו. היו מקרים של משלוחי ילדים מבתי יתומים. אחר כך פורסמו הודעות ובהן שמות של משפחות שחייבות להתייצב בתאריך מסוים לשם גירוש מהגטו. שמועות רבות וסותרות הגיעו על גורל האנשים האלה. , כמה ימים לאחר הפרסומים עם שמות האנשים לגירוש, הודיעו על 1942 בתחילת ספטמבר עוצר כללי, חל איסור לצאת מהבתים, ונאמר שמי שיסתובב ברחוב יירו בו. גרמנים, בליווי שוטרים יהודים, עברו מרחוב לרחוב, נכנסו לחצרות הבתים והודיעו לדיירים כי הם חייבים לרדת לחצר. בחצר עמדו אנשי אס-אס ושוטרים יהודים. כולם הצטוו לעמוד בטור והגרמנים דה, לרחוב, שם עמדו עגלות ועליהן ִ ערכו סלקציה. את המבוגרים, הילדים והחולים לקחו הצ העמיסו אותם לגירוש. כאשר הגרמנים הגיעו לבית שלנו והודיעו שכל הדיירים חייבים לרדת לחצר, החבאנו את אבא בארון בגדים. את אימא איני זוכר היכן החבאנו. ברור היה לנו שבגלל גילם המבוגר יגורשו אבא ואימא מהגטו אם ירדו לחצר. הייתה סכנה שאם הגרמנים או השוטרים היהודים יחפשו בבתים וימצאו אותם, יהרגו אותם. ובכל זאת החלטנו להחביא אותם. כל שאר המשפחה ירדה לחצר. גוטקה עם גיזלה עטופה בידיה, הנייק, סלה ואני. עמדנו בטור והתחילה הסלקציה. זכור לי שגוטקה וגיזלה בידיה עמדה במרחק של כמה אנשים לפניי. אינני זוכר היכן עמדו הנייק וסלה. כעבור זמן קצר ניגש שוטר יהודי לגוטקה ובכל כוחו ניסה להוציא את גיזלה מידיה. גוטקה לחמה בו, אבל לבסוף הצליח השוטר להוציא את הילדה. שוטרים אחרים החזיקו בגוטקה בכוח וצעקו אליה שהם יגרשו אותה ביחד עם הבת שלה. קפאתי במקומי למראה המחזה הנורא הזה וכבר לא ראיתי דבר מהקורה סביבי. לא ראיתי מה קרה לגוטקה ולשאר בני המשפחה. גם לא הבחנתי כשהגיע התור שלי והגרמנים שלחו אותי לגירוש. הייתי אדיש לחלוטין לגורלי. הייתי, רזה ויחסית נמוך, מבולבל ולא מבין מה קורה. רק לאחר שהגרמנים שלחו אותי 16 בן לגירוש ושוטר יהודי התחיל להוביל אותי לכיוון הרחוב, התאוששתי. אני לא יודע על מה חשבתי. אולי רציתי להצטרף לגיזלה? התחלנו ללכת לכיוון שער הבית שהוביל לרחוב, ואז פתאום ראיתי את ביבוב. עד היום אינני מבין איך קרה שביבוב, שהיה אחראי על הגטו, בא

20

לחצר שלנו ובדיוק ברגע שמובילים אותי לעגלה שעומדת ברחוב ומשם לגירוש. הוא כלל לא היה קשור למבצע הגירוש שביצעו חיילי אס-אס גרמנים בעזרת שוטרים יהודים. ביבוב ראה ?, כלומר מה אתה עושה Was machst Du hier אותי. הוא הכיר אותי מהעבודה וצעק בגרמנית: כאן? הוא לא המתין לתשובה וצעק בגרמנית: תחזור מהר. השוטר שהוביל אותי החוצה, החזיר אותי לקבוצה שנבחרה להישאר בגטו. זו הייתה הפעם הראשונה שניצלתי מהמוות, ועדיין לא ידענו בוודאות מה גורל המגורשים. לאחר שהגרמנים עזבו את החצר ויכולנו לחזור לבתים שלנו, הוצאנו את אבא מהארון. הוא היה כחצי מת, נשם בכבדות רבה. התחלנו בפעולות הצלה ולאט לאט הוא התאושש. אימא הייתה במצב טוב. כולם דיברו על הנס שקרה לנו, אבל הטרגדיה הגדולה הייתה גיזלה. התחושות היו קשות מנשוא. אין מילים לתאר אותן, את חוסר האונים המוחלט מול הטרגדיה הזאת. ולא מצאנו אפילו דרך לנחם את גוטקה. שעות ישבנו ולא דיברנו. עד היום אינני מבין מדוע ירדה גוטקה לחצר עם גיזלה על הידיים. היה ברור שהגרמנים ייקחו בראש וראשונה ילדים ומבוגרים לגירוש. אולי לא היה לה היכן להסתתר, וככלל היה כמעט בלתי אפשרי להסתתר עם ילדים. אולי ציפתה שישאירו אותה עם בתהּ. אינני זוכר מה היו הנימוקים להחלטה שלה. העוצר לא נגמר באותו היום. לאחר יומיים-שלושה הגיעו שוב שמועות שהגרמנים באים לרחוב שלנו כדי לחפש אנשים לגירוש. זכור לי שהפעם ברחתי לאחד הרחובות הסמוכים לרחוב שלנו, שם היה בית הרוס. הסתתרתי במרתף של אותו הבית. שכבתי שם כל היום ורק בערב חזרתי הביתה. במרתף היו איתי עוד אנשים, אבל לא זכור לי מי מבני משפחתי היה איתי. העוצר נמשך כשנים-עשר ימים. ואז הותר לנו לחזור לעבודה. לאחר שחזרנו לעבודה, האחד סיפר לשני את החוויות, מי מהקרובים ומהמכרים גורש. זמן רב לאחר העוצר שררה בגטו אווירת דיכאון. עוד ועוד שמועות הגיעו לאוזנינו על חיסול המגורשים. למרות המראות שראינו על ההתנהגות הגרמנים עם המגורשים, היו בכל זאת תקוות שאולי חלק מהמגורשים נלקחו למחנות עבודה. הייתה הקשה ביותר. אנשים מתו 1942 הרעב בגטו גבר מחודש לחודש. אני חושב ששנת ברעב, באפיסת כוחות וממחלות הקשורות בחוסר תזונה. היו גם מחלות מחוסר ויטמינים, שכן לא קיבלנו ירקות טריים או פירות. המראות הקשים של אנשים חולים ברחובות, מבקשי נדבות ונכים הלכו והתרבו. היו סיפורי זוועה על התנהגות האנשים בהשפעת הרעב. משפחות התפרקו, היו גניבות של לחם בתוך המשפחות, אימהות ואבות גונבים לחם מילדיהם, מקרים של התקפי שיגעון ועוד.

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

21

אנשים היו מוכנים לאכול כל דבר. גם אני חליתי והרופאים אמרו לי שהסיבה היא חוסר תזונה – שמכילה ויטמינים שונים. Vigantol וויטמינים. ההורים קנו בשוק השחור תרופה בשם ויגנטול – אינני זוכר עוד פרטים, אבל כנראה היא עזרה לי. גם היום לא ברור לי מאין לקחו ההורים כסף לרכישת התרופה, שבוודאי הייתה יקרה מאוד. למרות הקושי של החיים בגטו, החיים המשפחתיים שלנו היו סבירים. מפעם לפעם ביקרו אצלנו פולק עם אשתו ושלמק עם אשתו. הבנות-דודות מפראשקה עברו לגור למקום אחר. בבית נשארו אימא, גוטקה, הנייק, סלה ואני. על פי רוב היחסים בינינו היו טובים. למרות זאת זכור לי מקרה שבו כנראה היה לי ויכוח עם פולק. אינני זוכר מה היה הנושא. אבל בשלב מסוים, בלהט הוויכוח, ברחתי מהבית לדירה של שלאמק שהתגורר בבניין צמוד לשלנו. לאחר זמן, אימא חיפשה אותי והגיע לדירה של שלאמק. היא ביקשה שאחזור הביתה. לא הסכמתי ואמרתי לה שפולק שיקר ולכן אני לא חוזר. כאשר אימא שמע את המילה שלי, שיקר, היא סטרה על פניי. בפעם הראשונה שאימא הרימה יד עליי ואני התעלפתי מהתרגשות. המקרה הזה זכור לי רק בגלל הסטירה מאימא. אינני זוכר מה קרה לאחר מכן. אני רק מתאר לעצמי שהמקרה הזה היה קשה גם לאימא – היא לא יכלה לא להגיב כאשר האשמתי את האח שלי בשקר. היום, קשה להאמין שרמת המוסר במשפחה שלנו, אפילו באווירה ששררה בגטו, הייתה כה גבוהה, בעצם אפילו קיצונית. אינני זוכר מתי פולק ומשפחתו גורשו מהגטו. לפי הרשימות של הגרמנים מגטו לודז', שנמצאות . לפי הרישום הזה אשתו של פולק, צסיה, 1943 בפברואר 28- ביד ושם, הוא ומשפחתו גורשו ב ובנם יושה גורשו ביחד.

22

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

פטירתו של אבא , בעקבות חוסר תזונה, חלה אבי במחלת מעיים. הוא נלקח לבית החולים שברחוב 1943 באביב הוא נפטר. הוא נקבר 1943 במאי 27- דרבנובסקה. לצערי הרופאים לא הצליחו לרפא אותו, וב בחלקה חדשה בבית הקברות. אמנם במושגים של אותם הימים, אבא לא היה צעיר במותו, דה קשה. מאז ומתמיד רחשנו לאבא כבוד רב וכך גם היה יחסנו אליו, ֵ אבל לנו הייתה זו אב וקשה היה לנו לראות אותו בגטו במצב רוח ירוד, בדיכאון. כפי שכבר אמרתי, מפאת גילו הוא לא עבד וגם לא היה יכול להיות פעיל במפלגה או בחברות ציבוריות אחרות, כפי שהיה רגיל לעיסוק זה במשך שנים עד פרוץ המלחמה. גם כאב לנו שלא היינו על ידו בזמן פטירתו. האחות של בית החולים סיפרה לנו שמוקדם בבוקר הוא התאושש מעט וסיפר לה על משפחתו ואז לאחר כמה דקות נפטר. , לאחר שאחותי חזרה מרוסיה, ביקרנו יחד בבית הקברות בלודז', מצאנו את הקבר 1947 בשנת של אבא והקמנו מצבה צנועה. הייתה לי מצלמה פשוטה וצילמתי את המצבה על רקע החומה של בית הקברות שהייתה בקרבת הקבר. , כאשר יצאתי לגמלאות, 1994- עם גבי ומירקה, לעומת זאת, נסעתי לביקור שורשים בפולין רק ב וזאת לאחר לחצים בלתי פוסקים של גבי לבקר בפולין. בין יתר המקומות בפולין, ביקרנו בבית הקברות בלודז'. לצערי כל המצבות היו הרוסות, והצמחייה העבה והגבוהה לא אפשרה לנו למצוא את הקבר של אבא. ידענו היכן חלקת הקבר אבל לא היה אפשר לזהות את המקום , הערכנו את מיקומה של המצבה. צילמתי 1947 במדויק. לפי התמונה של המצבה משנת הרבה תמונות מהמקום הזה שהערכנו כי שם צריכה להימצא המצבה, מזוויות שונות על רקע

23

החומה של בית הקברות שהייתה בקרבתה. כאשר חזרנו ארצה, ואת התמונות 1947 גבי העביר את התמונה של המצבה משנת למכרים שלו בחיל המודיעין על מנת לנסות 1994 שצילמתי בשנת לזהות את מקום הקבר לפי חתכים שונים של התמונות. הם אכן הגיעו למסקנה שהקבר נמצא במקום ששיערנו. כעבור כמה שנים, באחת הנסיעות של גבי בתפקיד לפולין, הצטרפתי אליו. נסענו יחד ברכב מוורשה לבית הקברות בלודז'. הראינו לאחראי על בית הקברות את המקום המשוער של הקבר. הסברנו לו את מטרתנו וביקשנו שינקה את החלקה. תמורת תשלום כמובן. תחילה הוא התחיל לעבוד עם חרמש ואחר כך עם מכשיר חשמלי. לאחר כשעתיים התגלו שרידים של יסודות קבר. הוא עבר לעבוד עם יעה. לאחר זמן התגלו יסודות של קבר ללא מצבה. ביקשנו שיחפור בזהירות בתוך היסודות של הקבר. ושוב לאחר זמן נמצאו שני חלקים שבורים של קצוות המצבה ועליהם חקוקות כמה מאותיות השם של אבא וסבא – בחלק הימני הקיצוני היו אותיות ג א ב ר י ובחלק השמאלי הקיצוני אותיות א ל. זאת הייתה הוכחה שמצאנו את הקבר של אבא. הייתה זו עובדה ברורה שקבעה שזה אכן הקבר של אבא. באותו מעמד הזמנו מצבה חדשה משיש שוודי שחור, הכנו את נוסח הכיתוב על המצבה וגם הזמנו לוח משיש עם שמו של האח שלאמק, שנפטר גם הוא בגטו. לצערנו לא יכולנו להזמין מצבה לשלאמק, כי החלקה שבה הוא קבור עדיין לא נוקתה ולא היה אפשר למצוא את מקום הקבר. את לוח השיש

הנושא את שמו ביקשנו להדביק, כנהוג, בצדה הפנימי של חומת בית הקברות. שילמתי לשומר בית הקברות מראש עבור העבודה וביקשתי שישלח לי תמונה של המצבה והלוח לאחר סיום העבודה. לאחר חודשים ספורים קיבלתי את התמונות. מאז נשמרו הקשרים ביני לבין השומר ואשתו. שנים לאחר מכן הוא סיפר לי עד כמה היה סקפטי באשר לאיתור הקבר של אבי, וכמה היה מופתע כשהתגלו שברי המצבה. ביקרתי שוב בפולין וצילמתי את המצבה של אבא ואת הלוח לזכרו של שלאמק. 2006 בקיץ החלקה שבה קבור שלאמק עדיין לא נוקתה. על נסיעה זו ארחיב בפרק האחרון בספר.

24

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

קברו של אבי

25

26

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

27

שלאמק ) גרו בבית הצמוד לבית שלנו בקומה השלישית. אינני זוכר היכן Sena שלאמק ואשתו סנה ( עבדו שניהם. בגטו נולד להם ילד. אינני זוכר באיזו שנה. לפי הרישומים מהגטו שנמצאים ביד ושם, היה להם ילד אבל הוא נפטר בגטו. לא ברור לי אם יש טעות ברישומים האלה, או שהיה , סנה הייתה איתנו והחזיקה בידיה 1944 להם ילד נוסף, כי זכור לי שכאשר גורשנו מהגטו, בקיץ ילד כאשר הגענו יחד לבירקנאו. זו הסיבה שהיא נלקחה מייד עם ילדים ומבוגרים ולא נשלחה , על galopująca , שלאמק חלה בשחפת מהירה, בפולנית 1944 עם הצעירים. בתחילת שנת שום התפשטותה המהירה. באותו זמן מחלה זו, עקב חוסר תזונה, הייתה נפוצה בגטו. הוא נלקח לבית החולים ושם הסירו בניתוח את הריאה הפגומה על מנת למנוע את התפשטות המחלה לריאה השנייה. זמן קצר לאחר שחזר הביתה, נפגעה גם הריאה השנייה בשחפת. שלאמק נשאר בבית וסבל סבל רב. הוא התקשה לנשום, במיוחד בימים החמים. בכל יום ביקרתי אותו לאחר שובי מהעבודה. כדי להקל על נשימתו, הבאתי מהעבודה מנוע חשמלי קטן, ממכונת תפירה, חיברתי לציר שלו כנפיים, שעשיתי לבד, וכך יצרתי מאוורר. את המנוע תליתי על קפיץ שהיה קשור לתקרה, וכיוונתי אותו אל מול פניו. בהתחלה זה עזר לו, כי .1944 ביוני 25- הגיע יותר חמצן לריאה, אבל לצערי המצב התדרדר. שלאמק נפטר בייסורים ב

שלאמק

28

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

זה הלוח הנושא את שמו ופרטים נוספים על החומה הפנימית של בית הקברות בלודז', ומעיד על מקום קבורתו.

שלאמק, גוטקה וסנה

29

חיסול גטו לודז' , זמן קצר לפני חיסול הגטו והגירוש לבירקנאו, אשוויץ, חלק מרחוב דרבנובסקה, 1944 בקיץ כולל הבית שגרנו בו, הועבר אל מחוץ לתחום הגטו. קיבלנו צו לעבור לכתובת אחרת. לא זכור לי לאיזה רחוב עברנו. רק זכור לי שהדירה הייתה בקומת קרקע, דירת פארטר. כנראה גרנו קיבלנו צו גירוש מהגטו. לפי הרישומים 1944 בדירה זו זמן קצר, כי בסוף יולי-תחילת אוגוסט גורשנו יחד אני ובני משפחתי הקרובה. לפי 1944 ביולי 25- של גטו לודז' שנמצאים ביד ושם, ב .1944 מסמכים אחרים, חיסול הגטו התחיל רק בתחילת אוגוסט הגטו, כמו שכבר הסברתי, היה סגור ומסוגר ולא ידענו מה קורה בחוץ. אחרי המלחמה היו פרסומים על כך שבודדים בגטו ידעו על חיסולים ועל המתרחש באירופה. אני לא ידעתי על כך. יכול להיות שהקרובים אליי, אחים או אחיות, ידעו משהו ולא רצו לספר לי על כך. ככלל, . בשטח 3 בגטו היה פחד לדבר עם מישהו על המתרחש, כי היו סוכנים של הגסטאפו או קריפו הגטו הייתה כנסייה גדולה. מובן מאליו שהייתה סגורה כי לא היו נוצרים בגטו. בכיכר הכנסייה עמד בניין דו-קומתי שהיה שייך לפני המלחמה לכומר של הכנסייה. הבניין היה בנוי מלבנים אדומות, לכן הוא נקרא הבית האדום. בבניין הזה שכן הקריפו. לעתים, כאשר עברנו בסביבה, נשמעו צעקות נוראות של המעונים שם. היה פחד אפילו להתקרב לבניין הזה. לכן אנשים פחדו כל כך לדבר על המתרחש בגטו ועל גורל המגורשים. המשפחה שלי מנתה באותו הזמן את אימא, גוטקה, הנייק, סלה, סנה עם הילד ואותי. גורשנו כולנו יחד באותו קרון. לפני הגירוש קיבל כל אחד כיכר לחם כצידה לדרך. הגרמנים הודיעו שיש לקחת איתנו סירים לבישול, כי במקום החדש שנעבור אליו, יש מחסור בסירים. הקרון המיועד להעברת סחורות או בהמות היה דחוס באנשים ויכולנו רק לעמוד. לשבת לא היה אפשר ומובן מאליו שגם לא לשכב. אימא מצאה מקום על יד פתח, פשפש, שהיה מכוסה בחוטים דוקרניים. אני עמדתי כל הזמן על יד אימא. היא לא דיברה ופניה היו עצובות, כמו הרגישה מה הולך להתרחש. הסתכלנו דרך החלון בזמן שהרכבת חלפה על פני כפרים ועיירות. לא ידענו לאן לוקחים אותנו וגם לא ידענו לאיזה כיוון אנחנו נוסעים. היו הודעות של הגרמנים שאנחנו עוברים למזרח, למקומות התיישבות חדשים. היו גם שמועות אחרות, אבל אף אחד לא ידע מה האמת. לקרונות נכנסנו בסביבות הצהריים ולאחר זמן-מה הרכבת התחילה לנסוע. חשבנו שאולי לפי שמות המקומות נדע את כיוון הנסיעה. לא זכור לי מה היו תוצאות הניחושים. מאחר

.Kriminal Ploizei ) – ראשי תיבות של Kripo( . קריפו 3

30

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

פינוי הגטו

שהיה זה בקיץ, השמש שוקעת בשעות מאוחרות של היום. כאשר ירד הלילה, השמים מרחוק נהיו אדומים, כאילו שריפות גדולות משתוללות. התמונה הזאת הפחידה אותנו ולא ידענו את פשר התופעה. כך נסענו כל הלילה. אני עמדתי על יד מי ולא דיברנו. לאט לאט, עם עלות השחר, הרכבת החלה להאט. בחוץ היה ערפל כבד ולא ִ א ראינו דבר. הרכבת התקדמה לאט ופתאום הבחנו בגדרות ומאחוריהם ראינו אנשים לבושים בפיג'מות בפסים כחולים. האם זה בית חולים? לאחר מכן ראינו חיילי אס-אס גרמנים עם כלבים. לא הבנו היכן אנחנו ומה קורה בחוץ. הרכבת נעצרה בפתאומיות והשתרר שקט. לאחר Raus, raus, schnell, כמה דקות שמענו קולות – דלתות הקרון נפתחו וצעקות איומות נשמעו – החוצה, החוצה, מהר, מהר. schnell התחלנו להידחף החוצה. הצעקות לא פסקו. בחוץ חיכו לנו אנשים לבושים גם הם בפיג'מות בפסים כחולים. הם צעקו לנו ביידיש ובפולנית להשאיר את המזוודות שלנו ולהתקדם. היו כאלה ששאלו בשקט אם יש לנו זהב או יהלומים. הייתי מבוהל עד מוות והחזקתי את היד של אימא. התחלנו להתקדם ולפנינו עמדו אנשי האס-אס. האנשים בפיג'מות צעקו להסתדר בשורות וכך להתקדם. אחד מאנשי האס-אס עמד בראש הקבוצה ועם היד הראה לאנשים בשורה שמאלה או ימינה. משותק מבהלה שוב לא ראיתי מה קורה מסביבי. החזקתי את היד של אימא חזק והתקדמנו בשורה לקראת הגרמני שעשה את הסלקציה. הייתי עם אימא כבר קרוב לראש השורה, פתאום בא אחי הנייק ומשך אותי מאימא. ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק ממני והצליח להפריד אותי ממנה. אני לא זוכר אם הוא אמר לי משהו. הסתכלתי לכיוון אימא, ראיתי את הגרמני נותן סימן והיא הלכה ימינה. אחריה עמדה סנה עם הילד שלה וגם אותה הגרמני הפנה

31

מסמך המעיד ששרה יצאה לבדיקות רפואיות במהלך עבודתה באושויץ בירקנאו.

ימינה. הקבוצה שהופנתה ימינה נעלמה מאחורי גדר שהייתה מכוסה בשמיכות. לא ידעתי מה קורה לאימא ולסנה. זו הפעם האחרונה שראיתי את אימא שלי. את תווי פניה כבר אינני זוכר, רק את דמותה הרזה של אישה גבוהה כפי שנשקפה בעיניי באותו המעמד. עד היום אינני יכול להתאושש מהתמונה של אימא שנעלמת בין הגדרות המכוסות בשמיכות. אז לא ידעתי שבתוך דקות ספורות כל הקבוצה, ובכללה האימא היקרה והאהובה שלי, תירצח בתא גזים וגופה יישרף בקרמטוריום. נותרתי שם עם אחי ושתי אחיותיי. אחי אמר לי לעמוד ישר ולזקוף את ראשי כלפי מעלה, וכך התקדמתי בשורה. כאשר הגענו לגרמני, הוא הפנה את אחי שמאלה ואחר כך גם אותי שמאלה. את שתי אחיותיי, גוטקה וסלה, הפנה הגרמני גם שמאלה אבל לקבוצת הנשים. כאשר הסתיימה הסלקציה, נתנו לנו הוראה להתקדם. התקדמנו כמה מאות מטרים ובדרך בצד שמאל שלנו היו גדרות מעץ. פתאום נפתחה אחת הדלתות שהייתה בגדר ובריצה יצא איש נמוך מאוד, כמו גמד, ואחריו רצו כמה אנשים, גם הם לבושים בפיג'מות, אבל היה להם סרט עם סימן על השרוול. הם הצליחו לתפוס אותו והכניסו אותו בחזרה דרך הדלת. בסוף הגענו למבנים חד-קומתיים. שם עצרו אותנו. במקום הזה נפגשנו עם קבוצת הנשים ופגשנו את האחיות שלנו. כל הזמן הייתי טרוד בלחפש אחרי אימא. חשבתי שאולי אראה אותה באיזה מקום. שמתי לב שאחי מדבר עם אחיותיי. התקרבתי אליהם והם הפסיקו לדבר. התעורר בי חשד על מה הם דיברו, אבל משום החינוך שקיבלתי לא שאלתי אותם על מה דיברו ולמה הפסיקו לדבר כאשר התקרבתי. לאחר זמן-מה שוב הפרידו את הנשים מהגברים ומאז לא ראיתי את אחיותיי עוד. הייתה , כאשר 1994- זו הפעם האחרונה בימי חיי שראיתי אותן. גם אינני יודע מה עלה בגורלן. ב ביקרתי עם הבן שלי גבי באושוויץ, נכנסתי לארכיב של המחנה וחיפשתי שמות של קרובים Auscwitz- 11 בבלוק B.II.c , במחנה 1944 בספטמבר 12- שלי. מצאתי רק אזכור שבתאריך ה – סלה ליטמנוביץ עברה בדיקה רפואית. Bürkenau B , לקראת חצות הליל, צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו נשמע קול 2008 בתחילת קיץ

32

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

בדיקה רפואית של שרה עם אבחנה (דיאגנוזה)

33

המצבה של ה נ ר י ק

רפי ליד האנדרטה בכניסה למחנה וובלין

כניסה למחנה העבודה

34

אישה. היא דיברה אנגלית ושאלה אותי לשם משפחתי. מסרתי לה את שמי. היא שאלה אם אני מלודז', והשבתי בחיוב. היא המשיכה לשאול אם היו לי אחים ומה שמותיהם. כאשר מסרתי ק, היא שאלה אותי מה שם אשתו של פולק, אמרתי לה צסיה, והיא ֶ לה את שם אחי רפאל, פוּל התברר שהיא הבת של האח של צסיה גיסתי, שמו יוסל. הוא וגם אחת .That is הוציאה צעקה מאחיותיו מלכה, שרדו את המלחמה. אחרי המלחמה הם עברו ללוס אנג'לס, ארצות-הברית, ושם הקימו משפחות, ונולדו להם ילדים. האישה שדיברה איתי היא הבת של יוסל ושמה צ'ריל. על שם גיסתי. הם חיפשו אותי הרבה שנים ורק לפני זמן קצר נכנסו לאתר יד ושם ומצאו את דפי הזיכרון של משפחתי שמסרתי וגם את כתובתי.

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

35

1945 במאי 2 , פרק ב: השחרור ממחנה הריכוז וובלין

מלחמה ושכחה , נמחקו מזיכרוני כמעט 1945 במאי 2- לאחר המלחמה, עם השחרור ממחנה הריכוז וובלין ב לגמרי החיים שחייתי לפני המלחמה ואלה שהיו מנת חלקי במהלכה. משנזכרתי באי אלה מצבים ואירועים, היו הם ללא המשכיות וללא פרטים מדויקים. הם היו כהבזקים בעלטה. לאחר השחרור, אירע לי מה שאני מכנה "נס". לא ראיתי בעצם שחרורי נס, וגם לא ייחסתי "נס" לאירועים שפקדו אותי במחנות. אבל המקרה שעליו אספר בהמשך הדברים, אותו אני רואה כ"נס", וזאת משום שלאחריו התעורר בי הרצון לחיים, הרצון לחיות. לכן אמשיך כאן את סיפור חיי מסוף המלחמה עם שחרורי מהמחנה: ) שנמצא Webbelin שוחררתי על ידי צנחנים אמריקניים ממחנה הריכוז וובלין ,( 1945 במאי

36

קילומטר מצפון-מערב ברלין. מחנה זה היה בשבילי הגרוע והקשה מכל מחנות הריכוז 150- כ ), באמצע אפריל Ravensbrueck ששהיתי בהם. למחנה זה הועברתי ממחנה רבנסבריק ( באותה תקופה, הצבא הגרמני היה מצוי בנסיגה מזרחה לאחר שצבאות בעלות הברית 1945. לצרפת והתקדמו מזרחה לכיוון ברלין. 1944 פלשו באוגוסט הגרמנים לא רצו להשאיר לצבאות אלה שרידים ממחנות הריכוז ולכן העבירו אותנו, האסירים, ממחנה אחד למחנה שני או הרגו בנו. אותי העבירו מבירקנאו-אושוויץ למחנה הריכוז ) בצפון-מערב גרמניה, קרוב לגבול עם הולנד, משם העבירו אותי Braunschweig בראונשוויג ( , לאחריו מזרחה למחנה הריכוז רבנסבריק וממנו Wattenstaedt מזרחה למחנה ווטנשטד למחנה וובלין. הוא המחנה האחרון שהייתי בו. כל המחנות עד וובלין היו "מסודרים" פחות או

37

יותר. היו בהם בתי שימוש, בתי מקלחת, צריפים מבטון או עץ עם חלונות, דלתות ודרגשים לשינה. האוכל היה דל אבל הוא סופק בזמנים קבועים. זיכרונותיי משהותי במחנה ריכוז וובלין, מה היו התנאים בו, השחרור עצמו ומה קרה איתי מייד לאחר השחרור, כל אלה היו מעורפלים. שני אירועים שחלו בשנות חיי המאוחרות, החזירו לי את הזיכרון מאותם ימים. במסגרת תפקידי כמנהל יחידת תמסורת בדואר ישראל נשלחתי לגרמניה לעתים קרובות. אף לא פעם אחת העזתי לבקר במקומות שהיו בם המחנות ששהיתי בהם. זיכרונותיי מהם היו מודחקים וכך רציתי שיהא. במהלך עבודתי התיידדתי עם קולגה גרמני ועם בני משפחתו. ידידות שנמשכת של המאה הקודמת, נסעתי עם אשתי לחופשה בגרמניה. 80- גם היום. לקראת סוף שנות ה אותו ידיד גרמני הציע לי לבקר בברלין. אני כבר הייתי בברלין במסגרת תפקידי, אבל אשתי לא. בהתייעצות איתה הסכמנו להצעה. הצטרפנו אליו ואל אשתו בנסיעה לברלין ברכבם. טיילנו בברלין, ביקרנו בה במקומות מעניינים, והוא סיפר לי על אחותו שגרה בעיירה בקרבת ) שבה שהיתי אחרי השחרור, והוסיף כי הוא מעוניין לבקר אותה. Ludwigslust לודוויגסלוסט ,( מאחר שלא הייתי במקום הזה מאז שחרורי, הסכמתי. כנראה עצם היותי עם אשתי נטע בי תחושת ביטחון מסוימת. משהגענו לעיירה נפגשנו עם אחותו. מתח עז התעורר בי משהתברר לי שהיא מכירה היטב את לודוויגסלוסט וגם את מקום מחנה הריכוז שבסמוך לו, וובלין, ולא ידעתי את נפשי. פחדתי מביקור במחנה. לנו במלון באותה העיירה, ובמשך הלילה התעוררו בי זיכרונות שונים מהמקום הזה. בבוקר קמתי רגוע יותר להפתעתי, ולאחר הארוחה אספנו את אחותו ונסענו ללודוויגסלוסט. שמחתי להכיר מחדש את המקומות ששהיתי לאחר השחרור: הכיכר, הארמון, בריכה שהייתה על יד הכיכר. במקום הוקמה גם חלקת קברים של אסירי וובלין שנקברו לאחר המלחמה, וגם אנדרטה לזכר אסירי והרוגי המחנה. הדבר ריגש את כולנו. אחות של הידיד שלי התקשרה למוזיאון, שהוקם ליד מחנה וובלין, שבו מוצגת ההיסטוריה של המחנה. המוזיאון היה סגור באותו זמן, אבל המנהלת, מששמעה שהייתי אסיר במחנה, מייד א הסכימה לפתוח אותו בפנינו. נסעתי לשם בתחושת פחד. המחנה היה בחלקו הרוס ועדיין ל שיקמו אותו, כך שלא היה אפשר לבקר בו. בקצה המחנה הקימו מוזיאון ואנדרטה לזכר אסירי המחנה. המנהלת קיבלה אותנו בפתחו בחמימות. היא הזדרזה להוציא מהמגירה את רשימת שמות האסירים, ומצאה את שמי. התחלנו לשוחח על אודות המחנה. היא התמצאה היטב בסיפור של המחנה וידעה לפרטי פרטים את התנאים שהיו בו. כך, הרבה פרטים שלא זכרתי היא השלימה לי. על הקירות היו תלויות תמונות רבות של המחנה, ובמיוחד אותם הרגעים של שחרור על ידי החיילים האמריקאים, חלוקת הלחם ובאיזו דרך העלו אותנו על המשאיות

38

סדנת תפירה

והעבירו אותנו משם לעיירה לודוויגסלוסט. הייתי שם, במוזיאון, כמו בתוך חלום, כה נרגש הייתי, ואולי זו הסיבה שפתאום שם נזכרתי בפרטים רבים כל כך מהמחנה. עם תום הביקור, נתנה לי מנהלת המוזיאון חומר קריאה על המחנה וביקשה שאבוא שוב בשניים במאי, שאז הם מציינים בטקס את יום הזיכרון לשחרור המחנה. באותו יום, כך סיפרה, מדי שנה בשנה באים חיילים אמריקאים שלקחו חלק בשחרור המחנה, אסירי המחנה שעדיין חיים וגם נציגי השלטונות המקומיים. מקרה שני שבעקבותיו חזרו אליי זיכרונות רבים משהותי במחנה הריכוז האחרון, היה בסוף . הטלפון צלצל בביתי, ומעברו השני של הקו הציגה את עצמה אישה בשם גבריאלה 2006 היא סיפרה שהיא כותבת עבודת הדוקטורט בנושא השואה, ובמיוחד .)Gabriele Krebs קרבס ( על אסירי מחנה וובלין, וביקשה לפגוש אותי לצורך כך. את שמי וכתובתי היא מצאה ברשימת אסירי מחנה וובלין. ברור מאליו שעניתי לה בשלילה. שהרי עדיין הייתי חסום ולא היה לי שום עניין ורצון לשוחח על נושא זה. למחרת היא התקשרה שוב וביקשה ממני בכל לשון של בקשה לאפשר לה לפגוש אותי. היא אכן לחצה עלי, אבל אני, שוב בעדינות, השבתי בשלילה. עברו כמה ימים, והיא התקשרה שוב ופשוט התחננה בפניי. בשיחה זו היא פתחה את לבה בפניי והסבירה שלא תוכל לסיים את הדוקטורט שלה ללא עדות שלי, שהנושא כה חשוב לה, לעצם החיים שלה, עד כדי כך שהתגרשה מבעלה בגלל העבודה שלה על הנושא. עוד הוסיפה כי היא מוכנה לבוא אל ביתי ובנוכחות אשתי לפתוח בעדינות את השיחה, ואם בכל זאת ארגיש אי-נוחות, נפסיק את המפגש. בשלב הזה הייתי נרגש מהסיפור שלה ולא יכולתי עוד לדחות אותה. הבטחתי לה לחשוב על זה ולהשיב לה מה החלטתי. ההתלבטות הייתה קשה. מצד אחד פחדתי מהמפגש, מצד שני איך אוכל לקחת אחריות על גורל אישה, גרמנייה, שמקדישה את חייה לנושא השואה. זה ממש שבר אותי. לאחר כמה ימים הודעתי לה שאני מוכן לנסות. היא הגיעה ארצה, שכרה על חשבונה חדר במלון קרוב, והגיעה אלינו הביתה. בנוכחות אשתי התחלנו לשוחח. אט אט נפתחתי והתחלתי לספר לה את חיי. הייתה זו הפעם הראשונה שמסרתי עדות. התהליך ארך כמה ימים, בכל פעם שעה עד שעתיים. כאשר מרוב התרגשות לא סיפרתי לה דברים שדווקא כן זכרתי, היא השלימה אותם. היא סיפרה לי את סיפור מחנה וובלין בצורה מדויקת וגם אמרה לי את התאריך שבו באתי מאושוויץ לבראונשוויג, ועוד נתונים על שאר המחנות ששהיתי בהם. המחקר שלה התרכז באסירים יהודים שהיו בגטו לודז', עברו במחנות ריכוז, ושוחררו בוובלין. מאותה קבוצה נשארו בודדים בחיים ורק מקצתם היו במצב של למסור עדות. לאחר שקראתי את העדות שלי, מתוך טיוטה ששלחה לי, ראיתי עד כמה

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

39

טופס כניסת האחיות שרה וגוטקה למחנה שטוטהוף

40

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

41

רישום ממחנה שטוטהוף של שרה וגוטקה

42

1945 מאי 26 – אישור שחרור ממחנה עבודה בגרמניה משה ליטמנוביץ

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

1945 מאי 26 – הצד האחורי של אישור שחרור ממחנה עבודה בגרמניה משה ליטמנוביץ

מבולבל הייתי, לא מדויק, ואפילו בשפה הגרמנית, שבה שלטתי היטב, נפלו הרבה שגיאות. לאחר שנים מספר יכולתי כבר למסור עדות מצולמת ליד ושם. עם גבריאלה נשארתי בקשר זמן רב, והיא גם הדריכה אותי ואת חברי בטיול משותף שלנו בברלין. , היה המחנה בתהליך בנייה 1944 וכעת לסיפור שלי: כאשר הגעתי למחנה וובלין, באפריל ולא מוכן לקליטת אסירים. הצריפים היו עשויים בטון, ללא חלונות, ללא דלתות, ללא רצפה ודרגשים. מקור המים היחידי היה באמצע הכיכר, משאבה ידנית אחת. לא היה חדר רחצה, והתנאים הסניטריים היו קשים יותר מבשאר המחנות הנוראים שבהם הייתי. אציין לטובה כי ל" שנערך מדי בוקר ֶ פּ ָ במחנה לא היו תאי גזים ולא קרמטוריום. הדבר היחיד המסודר היה ה"א וערב. היו אלה מסדרים שבהם חויבו האסירים להתאסף ולעמוד לפני הצריף בשלוש שורות, עד שחייל אס-אס יספור את כולם, חיים ומתים. רק לאחר שמספר האסירים התאים בכל המחנה, שחררו אותנו, ואת גופות המתים אספו וערמו בערימה גדולה ליד הצריף. המסדר היה יכול להימשך גם שעות. שעות של עמידה בגשם, בשלג, בקור. מצבי הנפשי והפיזי היה כה ירוד שלא ידעתי מה קורה איתי ואת כל המשימות ביצעתי באופן מכני ובחוסר מודעות. הנפיחות בגוף שלי התפשטה והתרחבה מהרגליים לכיוון הבטן. כאשר הנפיחות מגיעה ללב, הגוף מת. הייתי אדיש ומנותק מהסביבה. הרגשתי שהחיים שלי בלאו הכי עומדים להסתיים בתוך ימים או שעות.

43

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online