מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

ברור לי כי ברגע שהרגשתי שאני מסוגל ללכת, ברחתי משם. התברר לי שאנו נמצאים לא רחוק מבית החולים הייתה כיכר גדולה . ) Ludwigslust בעיירה גרמנית בשם לודביגסלוסט ( ובמרכזה ארמון. חיילים רבים הסתובבו שם ומסביב היו פרושים מטבחי שדה צבאיים. שם חילקו אוכל, ברובו סוגי מרקים ושוקולד. בהתחלה היה לי האוכל טעים ואכלתי ככל שרציתי, וכעבור זמן-מה, אינני זוכר בדיוק כמה, חיפשתי אוכל אחר, אירופאי. אינני זוכר היכן ישנתי, אבל אני יודע שלאט לאט השתפרה הבריאות שלי. הלכתי טוב יותר, התחזקתי וגם התחלתי להרהר באסונות שקרו לי ולמשפחתי ובמה שעבר עליי במחנות הריכוז. ואז, באחד הימים, הבזיק בי הרעיון שאם נשארתי בחיים, אולי בכל זאת יש מישהו מהמשפחה שלי שנשאר גם כן בחיים? אח, אחיות, מי מהילדים שלהם, דודה... כי הרי לא מתקבל על הדעת שדווקא אני, הצעיר מכולם, החלש והרזה מכולם, נותר בחיים. ידעתי שאבא שלי ואח אחד מתו בגטו. ידעתי שאימא שלי נשרפה באושוויץ, ואח שהיה איתי במחנות מת במחנה ווטנשטדט. אבל מה עם כל האחרים? המחשבה הזאת הפיחה בי שביב קטן של תקווה. חשבתי מה לעשות. באותה הכיכר הבחנתי בשני אחים שהסתובבו בה כמוני. התקרבתי אליהם. גם הם היו כמוני מלודז', וכך התיידדנו והסתובבנו יחד. כעבור זמן לא רב הצעתי להם שאולי ננסה לחזור ללודז' כדי לחפש קרובים? בהתחלה הם התנגדו ומשלא הרפיתי, הסכימו לי. או-אז התעוררה הבעיה איך יוצאים מכאן. היה לנו קשר, אם כי ללא שפה, עם החיילים שהיו בכיכר. אינני זוכר כיצד התחלנו להתקשר עם החיילים ולבקש שייקחו אותנו לכיוון פולין. אינני זוכר כמה זמן עבר עד שאחד החיילים לקח אותנו במשאית והסיע אותנו מזרחה. התברר שלא רחוק משם עבר הגבול ובו שמרו חיילים רוסים. החייל האמריקאי אמר לחייל הרוסי משהו שלא הבנו, והרוסים פשרו למכונית לעבור. נסענו זמן-מה ואז, באמצע הדרך, החייל עצר, סימן לנו לרדת, הסתובב ִ א עם המכונית ונסע בחזרה. נשארנו לעמוד על הכביש ולא ידענו מה לעשות. כעבור זמן קצר החלטנו להמשיך להתקדם ברגל בכיוון הנסיעה. לצערי יכולתי ללכת לאט ובכבדות. אינני זוכר כמה זמן הלכנו עד שמרחוק ראינו ענן אבק מתקרב אלינו. לא הבנו מה התופעה הזאת, כשברגע אחד ראינו בתוך הענן חיילים דוהרים על סוסים ובידיהם רובים מכוונים לעברנו. החיילים הקיפו אותנו וצעקו ברוסית. לא הבנו מה הם רוצים. לאחר זמן סימנו לנו להמשיך ללכת. כאשר הגענו סוף-סוף לבתים כלשהם, כבר החשיך. הכניסו אותנו לאסם וסגרו אותנו בו. שם, על ערימה של עשב, נשכבנו עייפים ונרדמנו. כעבור זמן נשמע רחש קל. כך, באמצע הלילה, העירו אותנו החיילים וסימנו לי לצאת החוצה. הובילו אותי לתוך חדר מואר, וקצין,

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

45

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online