מר ליטמנוביץ - סיפור חיי
השחרור מהמחנה התנהל ''אפל'' כמדי יום ביומו. המחנה היה ממוקם בלב יער. המרחק בין 1945 במאי 2- ב גדרות המחנה היה כנראה כמאתיים מטרים. בשעות הצהריים יצאו שלוש דמויות ממעבה היער. אנשי המחנה הסתכלו לעברן ולא הבינו מי הן, שכן המרחק היה רב. הדמויות התקרבו עוד ומישהו במחנה צעק בעוצמה – אמריקאים. משהו בקריאה הזאת עורר אותי, והתחלתי גם אני להתקרב לגדר. החיילים האמריקאים התקרבו לגדרות המחנה, הסתכלו זמן-מה והלכו. שניות לאחר מכן שמנו לב שמגדל השמירה ריק ואין בו חיילי אס-אס. גם על יד השער לא היו חיילי האס-אס. כאילו נעלמו. אנשים התחילו לצעוק, מי שהיה מסוגל רץ לכיוון המטבח לחפש אוכל, אחרים רצו ופתחו את השער, והיו גם מי ששכבו על האדמה בלי כוחות לקום. התחלתי גם אני להתקדם לכיוון השער. לא הבנתי את הסיטואציה ובכל זאת העזתי לצאת אל מחוץ למחנה. בין המחנה ליער השתרע אחו ובו דשא גבוה ופרחים. בפעם הראשונה מתחילת המלחמה ראיתי פרחים. נשמתי עמוקות, ולמרבה הפליאה הרגשתי כיצד חודרת אליי בקול דממה דקה תחושה של מרחב וסביבה. תחושה שאבדה לי זה מכבר, ולא ידעתי. כשחזרתי למחנה ראיתי מכוניות משא ומתוכן חיילים זרקו לעברנו לחם. לא יכולתי להידחק לקרבת המשאיות. כעבור זמן-מה הן עזבו את המחנה ונשארנו עוד לילה במקום מבלי לדעת מה צפוי לנו. למחרת חזרו מכוניות המשא והעמיסו לתוכן את שורדי המחנה. לא עמדו לי הכוחות לעלות על המכונית. אחד החיילים החזיק אותי ברגליים והשני בידיים וכך העמיסו גם אותי. לאחר נסיעה קצרה יחסית, הגענו לעיירה ולבתים ששימשו עד לא מכבר כמגורי צבא. – היו שם מיטות בצפיפות Lazaret בבתים אלה ארגן צבא ארצות-הברית בית חולים שדה . גדולה, לכלוך, רעש, וצעקות לעזרה. תמיד חשתי דחייה ופחד מבתי חולים. באושוויץ ברחתי פעמיים מבתי חולים וכך הצלתי את חיי. אינני זוכר כמה ימים נשארתי בבית חולים זה, אבל
44
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online