מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

דיבר גרמנית רהוטה, וקיבל אותי בחום. הוא הזמין אותי לשבת ליד השולחן שלו והתחלנו לדבר. הוא שאל אותי מה המקצוע שלי, במה עבדתי. אמרתי לו שאני מהנדס תקשורת, בהתמחות של תמסורת קווית. הוא שאל אותי עוד כל מיני שאלות מקצועיות, ואני כתבתי לו כל מיני נוסחאות מתמטיות של התמסורת. הוא התפלא והתפעל מהידע שלי ומהזיכרון שלי את הנוסחאות ולאחר שיחה נעימה אמר שהוא רוצה שאפגוש את המנהל שלו, מר ברמן. הייתה לי הרגשה טובה שהנה סוף-סוף הגעתי למקום הנכון. נכנסנו לחדר המנהל. הוא קיבל אותנו יפה, אבל הוא לא ידע גרמנית. מר כץ תרגם ודיבר איתו בעברית. לא הבנתי דבר. הם דיברו ארוכות, מר ברמן טלפן לאיזה מקום, דיבר עברית והמפגש התארך והתארך. מר כץ דיבר עם מר ברמן ואני לא הבנתי מה קורה. לבסוף מר כץ פנה אליי והסביר שהם מצטערים, אבל הם מטפלים במערכות רדיו בנגב ובמקומות אחרים ואין להם צורך במהנדס תמסורת קווית. אבל הוסיף כי בירושלים יש יחידה בדואר וצריכים בה מהנדסי תמסורת. הרגשתי אכזבה גדולה, שוב מתנפצות ציפיותיי. חשבתי שוב שמשקרים לי כדי להיפטר ממני. לבסוף נתן לי מר ברמן מעטפה קטנה ובה מכתב , ירושלים. חזרתי לקריית בנימין שבור, מאוכזב 23 למנהל היחידה בירושלים, והכתובת – רחוב יפו ומדוכא. לא האמנתי שאמצא עבודה כלשהי אחרי ניסיונות רבים כל כך ואכזבות. גם השם ירושלים נשמע היה לי חשוד. האם באמת קיימת עיר כזו או שמא רק מדובר בשם מההיסטוריה? באפריל, כשבועיים וחצי לאחר 18- אבל אכזבות לחוד וניסיונות לחוד. למחרת היום, יום חמישי ה שהגענו לישראל, לאחר שנתקלתי בשקרים ואכזבות, נסעתי בכל זאת לירושלים. הפעם נסעתי ללא תקוות וללא שום ציפיות. נסעתי ברכבת כמעט ארבע שעות מחיפה לירושלים. בתחנת הרכבת בירושלים, הראיתי לאנשים את המעטפה עם הכתובת והם הסבירו לי כיצד להגיע. . למראה הרחוב, המבנים, התרגשתי. הייתי מלא התפעלות. לבי 23 לבסוף הגעתי לרחוב יפו פעם בעוצמה. אחרי דימונה, לוד ויפו הגעתי לבניין יפהפה, מבנה ארכיטקטוני בסגנון אירופאי, בניין מאבן, נראה כמו ארמון. הרגשתי איזו התרוממות רוח ותחושת כבוד. בכניסה לבניין עמד שומר. הראיתי לו את המעטפה, הוא נתן לי להיכנס וסימן לי לעלות במדרגות. בכניסה לבניין התרשמתי מהמדרגות הרחבות העשויות שיש. בקומה השנייה הגעתי לפרוזדור ארוך, ולכל אורכו ניצבו דלתות יפות וגדולות עשויות מעץ בצבע חום בהיר. הכול נראה היה לי קסום. מצאתי דלת ועליה כיתוב בלטינית – מזכירות. דפקתי קלות, שמעתי איזו מילה ונכנסתי פנימה. היה זה חדר גדול. מאחורי שולחן כתיבה ישבה אישה ואמרה לי משהו בעברית. לא הבנתי. ניגשתי אליה, הראיתי לה את המכתב ואמרתי בגרמנית – בבקשה. היא כאילו התעוררה וענתה לי בגרמנית, כן, כן, מחכים לך. מרוב שנדהמתי, אפילו לא שאלתי איך פתאום מחכים לי? היא המשיכה לדבר

104