מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

ולא אכלתי אותם. לימים נאמר לי שזה היה אספרגוס. לידנו ישבו זוג גרמנים. הם ראו שאנחנו מהמחנות והתחילו לומר שהם לא ידעו דבר והם מצטערים וכו' וכו'. חשבתי אז, אולי הם באמת לא ידעו? עם הזמן התברר לי שכולם אמרו את אותם הדברים. תחבורה ציבורית מסודרת עדיין לא הייתה, לא רכבת ולא אוטובוסים. וכך התקדמנו לכיוון ברלין בעגלות איכרים מזדמנות, קצת הלכנו ברגל ובקטעים מסוימים עלינו על רכבות משא שקרונותיהן פתוחים, שבתוכן העבירו הרוסים לרוסיה ציוד מסוגים שונים שהם פרקו ממפעלים. בזמן שהלכנו ברגל, לאורך הכבישים, משני הצדדים הלכו חיילים רוסים ולידם סוסים רתומים לעגלות. התפלאנו, זה הצבא שניצח את הגרמנים? לא יכולנו להבין זאת. החיילים שראו אותנו בכביש, רצו אלינו. הם היו שיכורים וצעקו בהצביעם אל עבר השקיות הקטנות שהיו לנו. תחילה לקחו מהשקיות את הסיגריות, כאשר נגמרו הסיגריות לקחו את השוקולד ובסוף נשארו רק מסטיקים. הם לא הבינו את המילה מסטיק ובצעקות שאלו אם זה שוקולד. ניסינו שוב להסביר שזה מסטיק. אבל הם המשיכו לצעוק שוקולד, שוקולד? מפחד ענינו בחיוב ואז הם לקחו את המסטיק והתחילו לאכול. לא נשאר לנו שום דבר והתחלנו להתרחק מהם מפחד שמא המסטיק יסב להם בעיות אכילה. המשכנו להתקדם, עברנו כפרים ועיירות, היינו עדים להתנהגותם האכזרית של החיילים הרוסים, לאונס נשים, צעקות ובכי קורע-לב. אירועים אלה השפיעו עלינו קשות. לבסוף הגענו לברלין. העיר הייתה הרוסה, אבל ממנה כבר הייתה רכבת. הרכבת אמנם לא יצאה בזמנים מסודרים, אבל יכולנו להתקדם ביתר קלות לכיוון פרנקפורט. משהגענו קרוב לנהר האודר, ראינו כי הגשר על הנהר נהרס אף הוא בהפצצות ועברנו את הנהר בסירה. בצד השני שוב עלינו על רכבת לפוזנן. פה, בתחנת הרכבת, היו שולחנות עם אוכל ושתייה שחילק הצלב האדום. מפוזנן לקחנו רכבת ללודז'.

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

47