מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

פרק א : מלחמת הע ו לם השנ י י ה

יהיו טובים יותר כי בסביבה גרים הרבה גרמנים, מכרים, עוד קודם המלחמה, וגם העיירה היא בגבול גרמניה ויש בזה כדי להשפיע על יחסם של הגרמנים ליהודים. מזג האוויר, זכור לי, ה שליוותה ָ ל ָ כבר היה קר. ההורים שכרו איכר עם עגלת סוסים כדי להוביל אותי ואת אחותי ס אותי. היינו מכוסים בשמיכות כי היה קר. התחיל להחשיך ועצרו אותנו הגרמנים. היה זה בעיר ). הפרידו אותי מאחותי סלה והחזיקו אותנו בחדרים נפרדים כל הלילה. Sieradz שייראדז ( . בבוקר שחררו אותנו 20 ואחותי סלה בת 13 רעדתי מפחד וגם דאגתי לאחותי. הייתי בן והמשכנו לפראשקה. אחותי סלה חזרה מייד ללודז' ואני נשארתי עם הדודה. הרגשתי אומלל, התגעגעתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. לבסוף החליטו לשלוח אותי בחזרה ללודז'. לא זכור לי כיצד הגעתי ללודז'. אינני זוכר מתי זה היה, באיזו שנה, כאשר הגרמנים תפסו כמה גברים, יהודים ופולנים, ותלו 11- אותם בכיכר בלוטי. המראה היה מזעזע. גם אינני זוכר מדוע וכיצד הגעתי לכיכר הזאת. ב , הגרמנים פוצצו כמה בתי כגסת גדולים, את בית כנסת הרפורמי בשדרות 1939 בנובמבר ), את בית הכנסת ברחוב וולבורסקה, הן בעיר הישנה והן במקומות Ko ś ciuszko קושציושקי ( אחרים. תמונה שזכורה לי עוד היום מעבירה בי זעזוע: אני הולך עם אמי ברחוב וולבורסקה, אימא כרגיל מחזיקה אותי ביד ואנחנו עוברים על יד החורבה של בית הכנסת. אמי עצרה והסתכלה על החורבה. פתאום שמעתי ממנה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, קללה או נבואה: "שהערים שלהם ייראו כך". נדהמתי. איך ייתכן שאימא שלי מקללת. היא, שלימדה אותי שאסור לקלל, מקללת. לא שאלתי אותה והיא גם לא הוסיפה דבר, רק המשכנו ללכת. ונבואתה התגשמה 1940 בה היא את מראה בית הכנסת ההרוס. היה זה בסוף שנת ֲ א ָ כמה כּ לאחר שנים מספר. לצערי היא כבר לא יכלה לראות זאת.

9