מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

פלישת הגרמנים לפולין

על פניו. נחרדתי. אחי היה גבוה ממנו בראש וחצי לפחות, אבל הוא לא זז ולא השיב לאיש. הוא פשוט הסתובב והלך לכיוון שלי. אף אחד מהעומדים בתור לא הגיב. משהתקרב אליי, המשכנו ללכת ללא דיבור. כאשר נרגעתי מעט שאלתי אותו מדוע לא החזיר לו במכה, הרי בנקל היה מפיל אותו לקרקע. אחי התמהמה מעט ורק כעבור כמה דקות החל לספר מה קרה: כאשר נכנס לחנות, הוריד את הכובע, כפי שמקובל בפולין, וגילה את שיער ראשו המקורזל. , כנראה זיהה שאחי יהודי, או אולי 1 ) Volksdeutscher איש לבוש במעיל עור, גרמני שגר בפולין ( מישהו אמר לו זאת, ואז הוא התחיל לצעוק לאחי שליהודים אין זכות להיכנס ללא תור וכו' וכו'. ומדוע לא החזרת לו מכה? שאלתי. והסביר לי אחי שבכוחות עליונים התאפק לא לתת לו מכה, כי אז היו הורגים את כל המשפחה שלנו. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי איזה אסון התרגש עלינו עם כיבוש הגרמנים. עד היום אני מרגיש את ההלם שאחז בי, כאשר ראיתי בפעם הראשונה שמישהו סוטר לאחי והוא לא מחזיר, למרות שהיה חזק, ספורטאי ולאחר שירות של שנתיים בחיל הנדסה. למרות הטראומות הרבות שעברתי מאז, התמונה ההיא נשארה בזיכרוני עד היום. נכלל בתחום הגטו. גבול הגטו 32 הוקם הגטו. הבית שלנו ברחוב דרבנובסקה 1940 בתחילת . לכן לא נדרשנו לעבור דירה. רק בשלב 38 עבר שלושה בתים אחרינו, ברחוב דרבנובסקה מאוחר יותר, כאשר שטח הגטו הוקטן, היה עלינו לעבור לדירה אחרת, שאת כתובתה אינני זוכר, ובה נשארנו עד לחיסולו של הגטו. שטח הגטו היה מוקף בגדר תיל. דרך רחובות זגיירסקה ולימנובסקייגו עברה חשמלית שנסעו בה פולנים וגרמנים. היה זה מעבר תחבורתי של אוכלוסיית לודז' מחוץ לגטו. לכן שני הרחובות האלה היו מחוץ לשטח הגטו והם חילקו את הגטו לחלקים. כדי לעבור מחלק אחד לשני, היו תחילה שערים ששמרו בהם חיילים גרמנים. מפעם לפעם השערים נפתחו ויהודים יכלו לעבור. מאוחר יותר נבנו גשרים מעץ בין חלקי הגטו במקום השערים. בחודשים הראשונים של המלחמה לא היו בתי ספר ליהודים. רק בשלב מאוחר יותר נפתחו בתי ספר ואני המשכתי ללכת לבית ספר, לכיתה ז', שכן עד פרוץ המלחמה סיימתי כיתה ו'. – כך נקראו אנשים בעלי מנהגים גרמניים אך ללא אזרחות גרמנית. Volksdeutscher .1

5