מר ליטמנוביץ - סיפור חיי
העירה, מייד עם כניסתנו לקרון, היה מתחיל לדבר וכל הנוסעים התרכזו סביבו כדי לשמוע את הסיפורים שלו. כך עד לתחנה שבה ירדנו מהחשמלית. הנוסעים הקבועים בחשמלית הכירו אותו ומשראו אותו, מייד התחילו לדבר איתו. אפשר שכך התחילו השורשים של המקצוע שלו בעתיד כשחקן תיאטרון. בתחילה זה מצא חן בעיני והייתי גאה בו, אבל עם הזמן לא אהבתי להיות במרכז. לאחותי ולגיסי היה נוח שיוסי נמצא איתי כל הזמן, כי הם היו פנויים ויכלו לצאת מהבית כמעט כל ערב ולהשאיר את יוסי באחריותי. גם ביום, כאשר יצאתי למפגשים עם חברות, הוא התלווה אליי וכך הכיר את כל החברות שלי. לא הייתה לי פינה משלי בדירה. לא מקום לקרוא בו בשקט או להניח את הדברים האישיים שלי. אבל שום דבר לא הפריע לי, גם לא היחסים שלי עם גיסי, שנעשו יותר ויותר מתוחים, עד כדי כך שהוא כלל לא התייחס אליי וכמעט שלא דיבר איתי. שום דבר לא הכביד עליי כי הייתי מאושר להיות עם אחותי. עם הזמן אחותי התחזקה והתאוששה. היו להם מכרים והיא נהגה להזמין אותם אליה הביתה לארוחות צהריים או ערב. היא הייתה טבחית טובה וכולם שיבחו את מאכליה. כך הכרתי הרבה מכרים של אחותי וגיסי, מקצתם מרוסיה ואחרים מקומיים. הרגשתי שאני לא לבד בעולם, אני עם אחותי, משפחתה וגם מכרים שלהם. זו הייתה הרגשה מצוינת. הלימודים כפי שכבר סיפרתי, עבדתי כנהג. אחותי הלה התחילה ללחוץ עליי לעזוב את העבודה וללכת ללמוד. פחדתי. הסברתי לה שעד פרוץ המלחמה סיימתי שש כיתות בית ספר יסודי בלבד, התחלתי להתעניין 1947 וגם מה שלמדתי, שכחתי בזמן המלחמה. אבל היא לא ויתרה. בשנת , כך שיכולתי ללמוד רק במסגרת מבוגרים. בפולין של שנות 21 באפשרויות לימודים. הייתי בן המלחמה גם הנוער הפולני לא היה יכול ללמוד באופן פורמלי. לא היו בתי ספר לפולנים. היו שלמדו באופן פרטי בקבוצות בבית בסתר. כך שאחרי המלחמה התעוררה בעיה כללית סביב הדור שהפסיד לימודים במלחמה. כולם היו בגיל מבוגר מכדי ללמוד בבתי ספר רגילים לנוער. ממשלת פולין ארגנה קורסים בערב וגם בבוקר במיוחד למבוגרים. בפולין הלימודים חולקו לשנות בית ספר יסודי, גימנסיה וחטיבה עליונה – ליצאום – שבסופה מקבלים תעודת בגרות. בית ספר יסודי נמשך שש שנים אם רוצים להמשיך בגימנסיה, או שבע שנים לסיום הלימודים
66
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online