מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

שעות הלילה. לקראת בוקר התקרבנו לוורוצלב. עמדתי במעבר ליד החלון כשניגשה אליי אותה בחורה מאמש, מירה זץ, ושאלה אותי אם יש לי עט להשאיל לה. נתתי לה, והיא הסבירה לי כי ישר מהרכבת היא נוסעת לבית הספר כי יש לה מבדק כלשהו בבוקר. היא נתנה לי את כתובת ביתה כדי לקבל את העט בחזרה. לאף אחד מאיתנו לא היו טלפונים שנוכל להתקשר באמצעותם ולקבוע מפגש. כך, לאחר כמה ימים ניגשתי לכתובת שמירה מסרה לי. היה זה רובע של העיר, קצת מרוחק מהמרכז שגרתי בו. את הדלת פתחה לי אישה. הבנתי שזו אימא שלה כי היה דמיון כלשהו ביניהן. אמרתי שבאתי למירה. היא קיבלה אותי בחום והובילה אותי לחדר שהייתה בו מירה. גם מירה קיבלה אותי בחום והציגה לי את אימהּ ואת אביה. באותה דירה גרו גם סבתה ודודה עם בתה, כך התברר לי באותו ביקור. הרגשתי כמו בחלום: הורים, סבתא, דודה. באיזה משפחות יהודיות יש בת, הורים, סבתא וגם דודה עם ילדה קטנה? הרגשתי מעורפל לחלוטין, לא בהיר ולא מבין מה קורה איתי. הרי לי אין הורים, סבתות, דודים ודודות, בנס מצאתי אחות אחת. נס עצום, וכאן...? כולם במשפחתה קיבלו אותי בחום רב. הרגשתי שמצאתי קרובים. הם גם כיבדו אותי באוכל ביתי שהיה לי טעים והזכיר לי במשהו את הבית שלי. לא ציפיתי למפגש מרגש שכזה. רק לאחר כמה שעות נפרדתי מהם ובהרגשה כה טובה. הוריה של מירה לחצו עליי לחזור ולבקר אותם ואני הבטחתי שאבוא, אבל לא קבעתי שום תאריך פגישה עם מירה. מלכתחילה לא תכננתי להיפגש עוד עם מירה ולשוב ולבקר אותה, ולכן גם לא חשבתי שאבקר אותם שוב. אבל הרושם של המפגש היה כה חזק, שלא יכולתי לשכוח אותו. לאחר כמה ימים של התלבטות החלטתי לשוב ולבקר אותם. באתי מבלי להודיע מראש ושוב התקבלתי על ידם בשמחה ובחום. במפגש הזה הם סיפרו לי שבדירה שעל ידם גר דוד של מירה עם משפחתו, בקומה שמעל גרה עוד דודה עם משפחתה, ובאותו הרחוב גרה דודה נוספת עם משפחתה. נשארתי פעור פה. לא ידעתי איך להגיב לכל זה, ושתקתי. הם נהגו בי ברגישות ולא שאלו על משפחתי. לא יכולתי לתפוס שיש משפחות יהודיות כה גדולות, חיות בקרבה ומצויות בקשר תמידי. ושוב הונח הרבה אוכל על שולחן, ושוב עודדו אותי לאכול, והכול באווירה חמה ומשפחתית שנמשכה כמה שעות. והכול מלווה בהרבה הומור יהודי. הרגשתי טוב, כמו בן בית. לאחר הביקור הזה קבעתי מפגש עם מירה.

76