מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

ושטריימל. קשה במציאות של היום לדמיין את החיים השוקקים ברחובות האלה. לאחר מכן נסענו לרחוב ז'רומסקייגו, שבו היה בית הספר שלי. בזיכרון שלי בית הספר היה . כאשר הגענו לשם התברר 6 בבית מספר . בית הספר 10 שטעיתי. בית הספר היה במספר היה פעיל עד לפני כמה שנים ומבנה בית הספר שונה כעת לבית משרדים. , שבו גרה 33 משם המשכנו לרחוב קילינסקייגו אחותי אסתרה עם בעלה פישל ובתה מירקה. זה היה בעצם הבית השני שלי, כיוון שכמעט בכל יום, לאחר סיום הלימודים בבית הספר, הלכתי ברגל להיפגש עם אחייניתי מירקה שגם

2010 פרק ט : ב י ק ו ר בפ ו ל י ן בס ו ף א ו ג ו סט

חזרה באותו זמן מבית הספר. ועל כך סיפרתי בהרחבה בעמודים הקודמים בספר. כאשר נסענו ברחוב קילינסקייגו, למרות מראה הבתים המוזנחים כל כך, עוד מרחוק צעקתי מרוב התרגשות: זה הבית. פעם ראשונה אחרי יותר משבעים שנה, שאני רואה את הבית שהיה לי כה מוכר, בית שגרו בו אנשים קרובים כל כך והם אינם. הבית עומד בפינת הרחובות קילינסקייגו וולוקינניציה. לפי זיכרוני השם הקודם של הרחוב היה קאמיננה. הכניסה לבית היא מרחוב קילינסקייגו. עצרנו את המכוניות ברחוב וולוקינניציה. נכנסנו לחצר הבית. דבר לא השתנה. לא השתנתה. חלון המטבח של דירת dozorca Józef הדירה ליד הכניסה שבה היה גר השוער אחותי בקומה השנייה לא השתנה. זכורים לי פעמים שהחלון היה נפתח, כאשר אזלו המים , Panie Józefie, niema wody , פתחה את החלון וצעקה: ! Marysia בברזים, והעוזרת מארישיה, אדון יוזף אין מים!. או-אז היה השוער מפעיל את משאבת המים החשמלית ששאבה את המים למכל שעל הגג ומשם המים זרמו לבתים. לא היה לי כוח נפשי לעלות ולבקש להיכנס לדירה שביליתי בה כל כך הרבה זמן. המראה של אותם אורחים-אמנים שגדשו תמיד את הסלון חקוקה בי היטב. כיום אני חושב שהם כנראה הגיעו גם כדי לאכול. שהרי האמנים לא היו שייכים למעמד העשירים. יצאנו מהחצר והסתובבנו מסביב לבית לראות את החלונות מהחזית וגם את שרידי הקישוטים והעמודים שנשארו על הבית. גם כעת נראה שהיה זה בית יפה. הסתכלתי על החלונות של

131