מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

הלה ואני

על הקושי הפיזי והמנטלי שידעה עד אז, התווספה מועקה קשה ביותר מחוסר המידע לגבי גורל משפחתה. היכן ההורים, האחים, האחיות שנשארו בגרמניה. הדבר לא נתן לה מנוחה ביום ובלילה. לא דיברתי עם הלה על החיים שלי במחנות הריכוז והלה גם לא שאלה. היא כנראה הבינה שקשה לי לספר על כך. גם לא שאלתי אותה על ההורים, האחיות, האחים, איזה אנשים הם היו, במה עסקו. הייתה לי הרגשה שקשה יהיה לה לדבר עליהם. חששתי שמא יש לה נקיפות מצפון על שעזבה אותם ונותרה בחיים. אין לי ספק שהתקשתה ממש להתמודד עם הזיכרונות מהמשפחה שנהרגה במלחמה. עד היום לא ברור לי מדוע לא סיפרה על האחים והאחיות שלנו כפי שהיו לפני המלחמה. רציתי כל כך לדעת איזה אנשים הם היו, איזה אופי היה להם, מה היו תכונות האופי של כל אחד ואחד מהם. כל כך רציתי לדעת, אבל הלה מעולם לא דיברה על זה. יוסי, הבן, נדבק אליי למן הרגע הראשון של הפגישה. לכל מקום שהלכתי, הוא היה איתי. כלל לא התעניין באביו, מה עוד שגיסי עבד כל שעות היום. יוסי היה בן ארבע כאשר הגיע לפולין. הוא היה נמוך יחסית לגילו, חייכני, בעל פנים יפות, וכל הזמן דיבר על מנת שכולם ישימו לב אליו. חשוב היה לו להיות במרכז. הדבר בלט במיוחד כאשר נסעתי איתו בחשמלית

65