מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

*** ימצא את עצמו 13 בפולין. מקום וזמן ממש לא טובים למישהו שבגיל 1926 מייטק נולד ב במלחמה הנוראה ביותר שידע המין האנושי. הוא היה ילד אחרון למשפחה גדולה שהגיעה מעיירה קטנה בגרמניה. לפני כמה שנים עוד הספיק לקחת את נכדותיו יעל ונעה לבקר הוא שוחרר ממחנה העבודה בבראונשוויג, ומצא שמכל 1945 למאי 2- בכל מחוזות ילדותו. ב שנים. 8 המשפחה נשארו רק הוא ואחותו הלה, שנפטרה לפני את האופטימיות והחיוביות שבה הסתכל על העולם אפשר לייחס למשפט שחזר עליו כשחלה כל כך “כל יום שאני חי מיום השחרור הוא בונוס”. רק לפני שבוע הוא קנה מחשב חדש, וביום ראשון נעה באה אלייהם לראות את הבחור שהיה אמור לעזור לנו כמה שעות ביום. הוא נשאר לגור בפולין עם אחותו והתחיל ללמוד הנדסה. האמת הוא מספר, “רציתי מאוד 70 ללמוד מדעי הרוח”, אבל הבנתי שצריך ללמוד מקצוע. עשרות שנים אחר כך, בשנות ה לחייו חזר לאוניברסיטה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה יהודית. סיכומי השיעור אותם הכין בבית בודות שהכין נעשו באותה התלהבות, רצינות 0 אחרי ההרצאות, המאמרים אותם קרא והע ודייקנות שאפיינה כל מה שעשה. שנים למרד, נחנכה בגטו ורשה אנדרטת זיכרון. בטקס הכיר 5 , במלאת 1948 לאפריל 19- ב ימים הם היו יחד. 5 שנים פחות 66 מישהו בין הורי, ומאז, במשך עלו לישראל ומייטק התחיל לעבוד במשרד בדואר בירושלים. שנים אחר כך היה 1957- ב מספר שלא היה אדם מאושר ממנו. הוא קיבל עבודה כמה שבועות לאחר שעלה לארץ השנים הבאות עבד בדואר ואחר כך היה ממקימי חברת 36 במקצוע שלו – תקשורת. במשך בזק. גם אחרי שיצא לפנסיה הצטרף להקמת חברת תקשורת בפולין והיה נוסע מדי שבוע לוורשה. עד היום יש לי מאמרים שהיה שולח כשהתחלתי לעבוד בתחום, והיה ממש מתפלא איך אני לא רוצה ממש להבין את השיטות לחישוב אימפדנס. במשך השנים חלה מאוד אבל תמיד הדהים אותנו בשרידות שלו. אולי זה היה חוסנה והטיפול המסור של אמא שלי שהחזיק אותו בחיים, אולי היו אלו היחסים המיוחדים עם יעל ונעה והשיחות שהיה מנהל איתן על פילוסופיה וחברה. ולאחרונה המפגשים עם נעמי, נינתו. בשנים לאפריל נפטר צלול וחד. 14- האחרונות חלה הרעה ממשית במצבו וביום שני, ב אני יכול לעמוד כאן ולספר על איזה אדם מדהים, נעים, חכם, אוהב, ועדין הוא היה, ונראה לי שאין אדם שהכיר אותו שלא יסכים איתי. אבל מה שאפיין אותו יותר מכל היה אהבת האדם. כשביקרנו בוורצלב ביקש שנעצור לרגע. כשהלכתי לעבודה, ראיתי חייל גרמני קטוע רגליים שנפל על 1945- כאן הוא סיפר לנו ב הכביש צועק לעזרה. ניסיתי כל כך לעזור לו, הרי הוא בסך הכול בנאדם, אבל שקלתי אז בערך ק”ג ולא היה לי כוח להרים אותו. שגזענות היה משהו שיכל להוציא אותו מדעתו, ואני כל 40 כך שמח שנכדותיו שעומדות כאן היום ירשו את זה. אז בפעם האחרונה, שלום. נזכור אותך תמיד. גבי

הספד י ם

143