מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

בעלה יעקב נסע קודם לכן לפלשתינה והיא ובנה נסעו אחריו. הפרידה מלולה לפני נסיעתה לפלשתינה זכורה לי היטב. באותו בניין שגרה בו דודה מינציה, גרה גם אחותה, הדודה רחלה, היא ובעלה הנוך יפה. לאחר ביקור אצל דודה מינציה, ביקרנו כולנו גם אצלם. שתי הדודות היו אחייניות של אבא. לדודה רחלה לא היו ילדים. היא הכינה קונפיטורות מפירות, ובביתה היה ארון מלא בצנצנות זכוכית ובו סוגים שונים של קונפיטורות. כולם היו יושבים מסביב לשולחן, ודודה רחלה הגישה תה וקונפיטורות. אותי זה לא עניין. אני אהבתי להתיישב בכורסת הנדנדה, שנדמה לי הייתה מקש, ולהתנדנד להנאתי. הביתה חזרנו בחשמלית לאחר צאת השבת. הייתי תמיד עייף ונרדמתי בדרך. בדרך חזרה הביתה היו ההורים קונים קבוע לחם שחור טרי עם צימוקים. אהבתי לאכול אותו עם חמאה מרוחה מעליו. גם את דוסיה שפילמן לבית ויגדורוביץ', שהייתה זקנה, אלמנה, והבת של הבת דודה של אבא, נהגנו לבקר. אותה אני זוכר במעורפל. אבל היטב אני זוכר שבאחד החדרים הייתה תלויה תמונה של קבר. התמונה הזאת הפחידה אותי, ויצאתי מהביקור שם תמיד בפחד. אינני זוכר את כתובת מגוריה. לימים, בירושלים, הכרתי את הנכד שלה – ארתור שפילמן. . גם ביתה היה רחוק מביתנו 46 זכורים לי גם ביקורים אצל אחותי, גוטקה, ברחוב גלובנה ונדרשה הליכה ארוכה עד אליה. היה לה רדיו עם מנורות וכל הזמן הסתכלתי מאחור, מי או מה יש בפנים. הפלא הזה סקרן אותי כל הזמן. זכורים לי גם ביקורים בבית שהיה בו רדיו גבישי. אינני יודע מי האנשים שגרו בו, אבל אני זוכר איך שמתי את האוזניות על הצלחת שהייתה מונחת באמצע השולחן ושיחקתי עם הגביש עד שתפסתי תחנה עם עוצמה חזקה. או-אז ישבו כולם מסביב לשולחן העגול והקשיבו לרדיו. וביקרנו גם אצל אחותי פראניה, שגרה גם היא רחוק, בסוף רחוב ז'רומסקייגו. לא זכור לי מספר הבית. לעומת זאת, זכור לי שהלכנו כולנו יחד לפארק שהיה בקרבת הבית שלהם. היה זה פארק גדול ויפה. סבא וסבתא מצד אמי ודודתי מאשה ומשפחתה סבא וסבתא שלי מצד אמי גרו בעיירה קטנה, פראשקה, שהייתה על גבול פולין וגרמניה. סבא מנדל זלמן, היה אדם דתי. היה לו זקן ואני זוכר שהדבר היה מאוד מוזר בעיניי. לסבתא קראו מייתה. את העיירה הזאת חצה נהר פרוסנה, שהיווה גבול טבעי בין שתי המדינות. עד העברת

פרק ו : ז י כ ר ו נ ו ת י לד ו ת של י

97