מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

שנה. היא הייתה ספורטאית 12- אל האחות הלה הייתי הכי קרוב. היא הייתה מבוגרת ממני ב מצטיינת. נדמה לי שעבדה במפעל לנעליים. מעט לפני פרוץ המלחמה היא נישאה לשמחה קאנץ, שהיה עיתונאי. האח הנייק היה מבוגר ממני בעשר שנים. הוא היה ספורטאי וכשנתיים וחצי לפני המלחמה התגייס לצבא ושירת בחיל הנדסה. סלה הייתה האחות הצעירה ביותר. מבוגרת ממני בשבע שנים. גם היא הייתה ספורטאית. לא זכור לי שום קשר איתה. בבית שלנו דיברו בכמה שפות – פולנית, יידיש, צרפתית. ההורים שלי דיברו איתי לרוב בפולנית, לפעמים גם יידיש שהבנתי יחסית טוב. עם אחים, אחיות ואחייניות דיברתי פולנית. אחייניות שלי לא הבינו את שפת היידיש וגם אני, שהבנתי מעט מהשפה, לא ידעתי לקרוא ולכתוב ביידיש. גם בדיבור הייתי די חלש, עד שעברנו לגטו. שם היידיש שלי השתפרה ממש. מילדות אהבתי כלבים. בגיל צעיר למדי היה לי כלב קטן, בצבע שחור, אינני זוכר מה היה שמו. אני זוכר פעם אחת שהכנסתי את ידי לצלחת שלו בזמן שהוא אכל, והוא נשך אותי. עד היום יש לי סימן ביד מהנשיכה. פעם טיילתי איתו על ידי הבית שלנו והוא ברח לי. ואז פתאום עברה עגלה של לוכד כלבים משוטטים, מטעם העירייה (בפולנית קראו לו היצל). רצתי מהר הביתה, בוכה, וסיפרתי מה קרה. האחים שהיו בבית רצו החוצה, אבל לא השיגו את ההיצל. הם הלכו לעירייה והיה צריך לשלם כסף כדי לקבל אותו חזרה. נדמה לי שמאוחר יותר אוטו דרס אותו. אבל הזיכרון הזה מטושטש אצלי ואיני בטוח בפרטים. ביקורי קרובים בשבתות, בשעות אחר הצהריים, הלכתי עם הוריי לבקר קרובים. הלכנו ברגל, כי הוריי לא נסעו בשבת. זכורים לי במיוחד ביקורים אצל דודה מינציה, משפחת מליניצקי, שגרו במרחק רב מאיתנו, ברחוב רוקוצינסקה. ביקורים אלה זכורים לי כנראה מסיבה פרוזאית ביותר. למשפחת מליניצקי הייתה חנות לאביזרים וכלים לסנדלרים באותו בניין שגרו בו. בביקורים אלה, נהג יעקב מליניצקי, בעלה של דודה מינציה, להראות לי את החנות (הוא פתח אותה מהדלת הפנימית), ובשבילי זה היה גן עדן. יכולתי לקחת מה שרציתי. לקחתי מסמרים בגדלים שונים, דבק להדבקה ועוד כל מיני דברים. לא היה מאושר ממני. לדודה מינציה ויעקב היו שלוש בנות, לולה, סטפה וסלה ובן אחד שלאמק. לולה ואחותי אסתרה היו חברות. לולה נישאה ליעקב גולדין וילדה לו. מאוחר יותר הם עלו לפלשתינה.

96