מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

מפעלים. נדהמתי. איך אנשי סוכנות יכולים כך לשקר? חזרתי לחיפה שבור ומדוכא. למחרת הלכתי לסוכנות לבקש מקום מגורים אחר כדי לקבל צריף למשפחה שלי. הם ענו לי שאין אפשרות לשנות את ההפניה שקיבלתי באונייה ואני חייב לחזור לדימונה. שם אקבל צריף. לא ידענו מה לעשות. לא יכולנו להמשיך להתגורר אצל הדודה רחלה והדוד. הם היו זקנים ממש ונוכחותנו הקשתה. אבל לא היה לנו כסף לעבור למקום אחר. כולם ריחמו עלינו וניסו לעזור. החתן של דודה רחלה נסע איתי לתחנת רדיו בכרמל שנקראה ראדאר. מנהל התחנה, מר גוראל, קיבל אותנו ושאל אותי שאלות רבות על ציוד שידור. אמרתי לו שאני לא מכיר את הציוד הזה כי למדתי תמסורת קווית וזה מקצוע אחר. הוא בכל זאת החליט לקבל אותי לעבודה והפנה אותי לאיש התחנה בשם פלד. אמרו לי מר פלד, ולתומי חשבתי שהשם שלו מרפלד. הוא נתן לי לנקות פנלים של ציוד. תחילה הייתי מאושר. חשבתי שאעבוד ויהיה לי כסף לשכור דירה. אבל כשהמשכתי לנקות פנלים עוד יום ועוד יום, התאכזבתי. לאחר כיומיים החלטתי לחפש עבודה אחרת ועזבתי את המקום. לימים, כשאעבוד בדואר, אכיר היטב את מנהל התחנה גוראל. כדי לא להכביד על הדודה רחלה ובעלה, ומשום שלא הייתה שום תקווה שאקבל עבודה ונוכל לשכור דירה, החלטנו לעבור לגור בצריף בקריית בנימין שבמפרץ חיפה, עם ההורים של אשתי. וכך עשינו. היה צפוף אבל כולם שמחו להיות עם המשפחה הקרובה יחד. המשכתי לחפש עבודה, וכעבור זמן קצר נודע לי שבלוד יש מפעל לטלפוניה. נסעתי ללוד, עיירה ערבית, בחלקה הרוסה באותם ימים, והגעתי למפעל. היה זה צריף ארוך. קיבל אותי איש נחמד שלא הבין דבר בתקשורת. הוא הראה לי חדר גדול, בתוכו ישבו נשים והרכיבו מכשירי טלפון. הוא שבאנגליה, ופה מרכיבים את המכשיר. לכן GEC הסביר לי שהם מקבלים את החלקים מחברת אין לו צורך במהנדס. שוב הייתי מאוכזב וחזרתי לקריית בנימין. המשכתי לחפש עבודה מכל סוג שהוא. על יד הסוכנות בחיפה היה מקום איסוף לאנשים שמחפשים עבודה, בדרך כלל עולים חדשים. ניגשתי, ואחד האנשים שם אמר לי שנדמה לו שבדואר מחפשים מהנדסים. אמרתי לו שזה לא יכול להיות, כי הייתי משוכנע שבדואר אין שום ציוד אלקטרוני. באותם ימים הדואר היה גם ספק קווי טלפון, וכשראיתי בכבישים רק טורים עליים עם חוטים גלויים, הסקתי שהכול הוא מכני ולא אלקטרוני. אבל בכל זאת ביקשתי מאותו אדם למצוא לי את הכתובת. הוא הבטיח שינסה. למחרת שוב באתי למקום איסוף מחפשי העבודה ופגשתי את האיש. והוא אכן הבטיח , יפו. שמחתי. 47 וקיים. נתן לי ביד פתק ובו הכתובת – יהודה הימית . היה זה 47 למחרת נסעתי ליפו. שוב ראיתי בתים ערביים מוזנחים. לבסוף הגעתי ליהודה הימית בית ערבי מוזנח כמו כל הבתים בסביבה. בתוכו קיבל את פניי איש חביב. טוביה כץ שמו. טוביה

19 5 7 פרק ז : י צ י אה מפ ו ל י ן ל ישראל – מרץ

103