מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

תעודת לידה מקורית של הלה

בכל זיכרונותיי מבית ההורים, משנות ילדותי, הלה היא חלק מהם. זכורה לי היטב תמונה, אני כנראה בן שבע, הלה מחזיקה אותי ביד ואנחנו הולכים ברחוב לרשום אותי לספרייה בשם בורוכוב. משם התחילה אהבתי לספרים. בבית היו גם אחותי, סלה, שהייתה מבוגרת ממני בשמונה שנים, ואחי הנייק, המבוגר ממני בעשר שנים. כל יתר האחים והאחיות: אסתרה, פראניה, רפאל, שלאמק, האלה (חיה), הנייק, שרה (סלה) קוטקה (גיטלה) מייטק (משה) היו מבוגרים יותר, נשואים, ולא גרו קרוב לביתנו. חוץ מאסתרה ופראניה, שהיו האחיות המבוגרות, כל האחים והאחיות עסקו בספורט. הם השתייכו למועדון הספורט היהודי גווייזדה-שטרן (זו המילה בפולנית ובגרמנית לכוכב). כך זכור לי שהלה הייתה ספורטאית מחוננת באתלטיקה קלה, ושלאמק הצטיין בכדורגל. כמעט בכל שבת נאספה בבית שלנו קבוצת ספורטאים, ומשם הלכו עם האחים והאחיות שלי למגרש הספורט. שם היו משחקי כדורגל, אתלטיקה קלה, חדר אגרוף ופעילויות ספורט נוספות. מפעם לפעם לקחו אותי איתם למגרש הספורט. זכור לי משחק כדורגל מול קבוצה פולנית. אחד השחקנים הפולנים נגח באח שלי שלאמק. שלאמק נפל ואני הגבתי בדאגה רבה ואף בהיסטריה. אוהדי הקבוצה מחו כולם על התנהגותו של השחקן מהקבוצה היריבה, אבל השופט לא התייחס לזה. הוא המשיך את המשחק כאילו לא אירע דבר. בערימת הזבל בחצר הבית ההרוס שלנו בגטו מצאתי לשמחתי הרבה תמונות של האחים והאחיות עם חבריהם במגרשי הספורט. זה אפשר לי להיזכר בחלק מאירועי הספורט וגם בחברים ובחברות של האחים והאחיות שלי. בשונה מהיחסים שלי הטובים והמיוחדים שלי עם הלה, כנראה היחסים של הלה עם האחות סלה והאח הנייק לא היו טובים. יום אחד היא עברה לגור אצל חברה שלה. אני זוכר שהלכתי אליה והתחננתי בפניה שתחזור הביתה. לבסוף, אחרי זמן ותחנונים שלי, היא נענתה וחזרה לגור בבית. הלה הייתה הנפש הקרובה היחידה שלי עד לפטירתה. קשה להסביר אילו יחסים שררו בינינו. הדמיון המנטלי בינינו היה רב. בדיעבד אני נזכר בכמה תכונות אופי משותפות לנו. לא נדיר שיש תכונות משותפות בקרב אחים ואחיות, אבל בינינו היה הרבה יותר דמיון. איני יכול למנות הכול אלא חלק קטן: יושרה, עד כדי תמימות, חוש צדק, צניעות, חוש טכני, אהבנו

62