מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

שמעון והלה קאנץ

אחותי הלה . זכור לי שהיחסים בינינו נהיו מורכבים, אולי 4 גרתי עדיין עם גיסי בדירה ברחוב אנונימה גלה עלו על שרטון, אבל אינני זוכר מה הוביל לזה. אולי המתח סביב אי-בואה של אחותי הלה? התחילו להגיע שיירות של יהודים וגם פולנים מברית-המועצות. 1946 כך או כך, החל באביב הרבה פולנים שגרו בשטחים פולניים, בערים כמו וילנה, למברג, גרודנו ועשרות עיירות קטנות, שהועברו לשליטת ברית-המועצות, התחילו להגיע ולהשתקם בערים ובעיירות במערב פולין. גם השיירות של יהודים מברית-המועצות הועברו לאותם שטחים במערב פולין. כולם נכנסו לדירות שנעזבו על ידי הגרמנים. ציפינו לאחותי בקוצר רוח. יום אחד הגיעה הודעה שהשיירה שנמצאת בה אחותי, תגיע ללודז' בתאריך זה וזה ובשעה זו וזו. וכך, לקראת בואה של אחותי ובנה יוסי, שהיה בן ארבע, עברנו מדירה קטנה בקומת קרקע לדירה גדולה יותר בקומה הראשונה באותו הבית. בהגיע יום בואם, נסענו ברכבת ללודז' וחיכינו בתחנה לבואם. ההתרגשות הייתה כה גדולה וכל דקה שעברה נדמתה כשנה. לבסוף הגיעה הרכבת לתחנה ואנשים החלו לצאת מהקרונות

הארוכים. מרחוק הכרתי את אחותי. בידה היא אחזה את בנה. אין מילים כדי לתאר את התחושות באותו הרגע. אינני זוכר הרבה מאותם רגעים אלא שאחותי בכתה, יכול להיות שגם אני, ולא יכולנו להירגע. קשה להבין מה עברה אחותי במהלך כל שנות המלחמה, נוסף על התנאים הנוראים שהייתה נתונה בהם. הדאגה למשפחתה, שהשאירה בפולין, ללא שום ידיעה מה עלה בגורלם. כמו כל בני משפחתי, גם אני הייתי משוכנע שאחותי הלה נהרגה על ידי בולשביקים או קפאה למוות ברוסיה. מדוע חשבנו כך? אינני יודע לומר בוודאות, אבל ייתכן שהיה קל לשאת את המחשבה הזאת על פני תחושת האי-ודאות. מלודז' נסענו ברכבת לוורוצלב, לדירה החדשה. שניהם היו עייפים מהדרך וההתרגשות, והחלטנו

60