מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

איתו בעברית. כמובן, לא הבנתי דבר מהשיחה. היה זה האיש הממונה על כוח אדם. כך נודע לי כעבור זמן-מה. התעוררה בעיה כיוון שלא הייתה להם משרה למהנדס במשרד הזה. לבסוף החליטו לקבל אותי כפקיד, עובד ארעי. לא ידעתי מה הייתה השיחה ביניהם אלא שבסופה אמר לי ביידיש קלוקלת האיש עם שערות השיבה, לשבת על ידו. אם איני טועה קראו לו הלפרין. הוא הוציא טפסים והתחיל לשאול שאלות כדי למלא את הטפסים. לאחר שסיים, קם, התקרב אליי ושאל אותי בשקט, ביידיש – למה הסכמתם ללכת כצאן לטבח. בפעם הראשונה שמעתי את הביטוי הזה ולא הבנתי מה הוא שואל אותי. חשבתי שאני לא מבין את היידיש שלו אבל בתוכי מייד הבנתי שהוא פגע בי. באותו רגע הופיע יוסלביץ' ואמר שהם הזמינו בשבילי חדר בהוסטל של הסוכנות. התעשתי מהמצב המביך ופתאום התחוור לי שכלל לא חשבתי היכן אלון הלילה. כל הזמן הייתי תחת רושם תהליך קבלת העבודה, סוג העבודה, קבלת הפנים וכלל לא חשבתי על הלינה בלילה. יוסלביץ הסביר לי שההוסטל נמצא בשכונת רסקו והנחה אותי איך להגיע לשם. בהוסטל קיבלה אותי אישה בעלת מבטא הולנדי. שמה היה ברכה. היא נתנה לי חדר מרוהט ואמרה לי שהחדר עולה חמישים לירה לחודש. נכנסתי לחדר ושכבתי לנוח. לא הצלחתי להירדם. רק שם נזכרתי שלא הודעתי לאשתי שקיבלתי עבודה, שאני בסדר ונמצא בירושלים. ברור שלא מצאתי שום דרך להודיע לה על כך ודאגתי. למחרת הגעתי למשרד, מצאתי את החדר והתיישבתי ליד השולחן כדי לעשות סדר ולמצוא את התיק עם תיאור המערכת. מייד כשהתיישבתי, התחילו להגיע אליי עובדים מהמחלקה, לשאול שאלות אישיות, מי אני, מתי באתי לישראל, איפה המשפחה וכהנה וכהנה. חלקם דיברו יידיש, גרמנית, פולנית והיו גם שפנו אליי בעברית ולא הבנתי מילה. כולם היו חביבים ומאוד דאגו לי. במחלקה התפשטה שמועה שהגיע עולה חדש, מהנדס. מאחר שהיה זה יום שישי, היה עליי להספיק לרכבת האחרונה לחיפה, בצהריים. יצאתי לכן מוקדם מהמשרד. הגעתי לחיפה ונסעתי באוטובוס 12:00 בסביבות השעה לקריית בנימין. קשה לתאר את השמחה של המפגש. במיוחד כשסיפרתי להם את החוויות שלי וגם שקיבלתי עבודה. ברור שמאוד דאגו לי, הרי לא ידעו מה קורה איתי. ושוב היינו ביחד, הבן הקטן שלי, אשתי והוריה. השמחה הייתה גדולה מאוד. לאחר שנרגענו, קיימנו שיחה על המשך תוכניותינו. סוף-סוף יכולנו לתכנן את עתידנו בישראל. סיכמנו יחד שאשתי תירשם לאולפן, תלמד עברית על מנת שתוכל לסיים את לימודי הרוקחות בישראל. הבן שלנו, שהיה רק בן ארבע, יישאר עם ההורים של אשתי וביום ראשון אני אסע לירושלים. סיכמנו גם שכל שבועיים ניפגש בקריית בנימין. לא היה לנו די כסף לתחבורה כדי להיפגש בכל שבוע. כך התחלנו את החיים עם תקוות גדולות בישראל.

19 5 7 פרק ז : י צ י אה מפ ו ל י ן ל ישראל – מרץ

109

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online