מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

טיפל בי. עדיין לא הייתי עצמאי ומישהו היה צריך לדאוג לי. רופא של בית החולים בדק אותי ולא מצא אצלי מחלה מיוחדת אלא תת-תזונה ותשישות. הרופא המליץ על מנוחה והרבה אוכל. גיסי הביא לחדר שלי כרבע חזיר מעושן, תלה אותו ואני הייתי חותך חתיכה עם הרבה שומן ואוכל אותה עם לחם. כך עברו כמה חודשים. הבריאות שלי השתפרה, התחזקתי. במיוחד השתפר מצבי הנפשי, רציתי לחיות ולפגוש את אחותי הלה. כל הזמן חשבתי איך יהיה המפגש עם אחותי, איך היא נראית ומה אגיד לה. ציפינו שבקרוב ברית-המועצות תאשר ליהודים ופולנים לחזור לפולין. אלה היו הימים שבהם התעורר בי הרצון לחיות ולהבריא. ימים של מפנה עצום לחיי. כאשר התחלתי לטייל בקרבת בית החולים, ראיתי עד כמה נהרסה העיר וורוצלב, ובייחוד המרכז

שלה. רחובות שלמים של בתים הרוסים, רק שלדי קירות נשארו ועמדו כמו אנדרטאות. פרוורי העיר לעומת זאת היו פחות הרוסים. בית החולים שהיינו בו שכן באחד הפרוורים של העיר, קרלוביצה. אהבתי לטייל ברחובות בסביבה ולהיכנס למפעלים הרוסיים, שבהם נותרו עדיין חלקים של מכונות. למרות הסכנה שבדבר, משכו אותי תמיד המכונות. פה ושם היו גם וילות נטושות, אבל אף פעם לא נכנסתי אליהן, הם לא עניינו אותי. לעתים קרובות, לאון ליטמנוביץ לקח אותי לעיר, לשוק. הוא אהב להסתובב בשוק. באחד הביקורים שלנו נשמעה צעקה. מולנו הלך איש גבוה ושערות ראשו שחורות. לאון

53