מר ליטמנוביץ - סיפור חיי
רצתה ללמד אותי משהו או להעביר אליי דברי חינוך, היא נהגה להתיישב ולהושיב אותי על ידה. לדוגמה, כאשר שמענו ילדים מקללים, היא הושיבה אותי על ידה והסבירה לי כמה לא מנומס ולא יפה לקלל או להישבע, עד כמה זה לא חינוכי
ומספיק שאומרים את האמת, ואז לא צריכים להישבע. כמה הדגישה באוזניי שתמיד צריכים להגיד רק אמת. והיה גם מקרה שהלכנו יחד, לא זכור לי לאן, ובדרך ראינו ילדים קטנים רצים אחרי איש אומלל וצוחקים עליו. כאשר באנו הביתה, היא הושיבה אותי על ידה והתחילה להסביר לי כמה לא יפה לצחוק מאנשים אומללים, נכים ודומים להם. שגם הם בני אדם, ונוסף לכך הם כל כך זקנים ואלוהים הנחה אותנו לעזור להם ולהבין עד כמה הם רגישים. עד היום אני מקפיד לא להישבע ולא לקלל. אימא חלתה בסרטן שד כאשר הייתי בן שמונה או עשר בערך. לא זכור לי מתי בדיוק זה היה. אבל הייתה החלטה לנתח אותה ולכרות שד. כנראה באותן השנים הניתוח הזה היה מסוכן. היא שכבה במיטה. אמרה לי להתיישב על ידה והסבירה לי שעליה לעבור ניתוח ויכול להיות שתמות. והוסיפה שאני לא צריך לדאוג ולהיות עצוב כי אני כבר לא ילד קטן, ואם היא תמות, אדע להסתדר ויש לי גם אחיות ואחים גדולים שידאגו לי. ברור שבכיתי ואימא ניסתה להרגיע אותי. אשפזו אותה בבית חולים על שם פוזננסקי. ביקרתי אותה בכל יום. לבסוף קבעו את תאריך הניתוח. אף אחד במשפחה לא ידע את התאריך חוץ ממני ומאחותי הגדולה אסתרה. לא רצינו להדאיג את יתר בני המשפחה. שעות הביקור בבית החולים היו בערב. כיוון שהניתוח היה בשעות הבוקר, לא הרשו לבקר. ואולם ביום הניתוח, עברתי את גדר בית החולים והתגנבתי למחלקה. וכך ראיתי את אמי לאחר הניתוח. רק אז הודעתי לכל המשפחה שאמי כבר עברה את הניתוח. מי עיצבה את אישיותי על ידי חינוכה, מוסריותה הגבוהה והדוגמה מחייה. רוב השיחות שלה ִ א איתי היו מוקדשות להתנהגות הולמת, למוסר, ליחס של כבוד לזולת ובמיוחד למבוגרים. לא זכור לי שצעקה עליי או הרביצה לי. דבר זה היה בלתי אפשרי. *** . לאחר 1918 אמי נולדה בעיר פראשקה. הייתה זו עיר גבול בין רוסיה לגרמניה עד שנת מלחמת העולם הראשונה היה זה מעבר הגבול בין פולין לגרמניה. עד אז היו חיי היהודים בעיירה זו קשורים כלכלית, תרבותית וחברתית עם גרמניה. זכורים לי סיפורים של אמי על
87
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online