מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

פ ר ק ד : א י מ א

לצערי הרב, אין לי תמונה של אמי משנות חייה האחרונות, אלא תמונה . בתמונה זו ניבטת אישה יפה בעלת תווי 18 מהחתונה שלה והיא אז בת פנים עדינים. אין ספק שאחרי הולדת תשעה ילדים וגידולם היא השתנתה ללא היכר. לא זכורים לי תווי הפנים שלה, גם דמותה זכורה לי במעורפל. היא הייתה רזה, גובהה ממוצע. לפי דברי אחותי הלה, היו לה עיניים כחולות. לא זכור לי מראה שלה של שמחה או צחוק, זכור לי רק עצב. היא הייתה מסורה לנו, ילדיה, ללא גבול. כל הזמן דאגה לכולם, גם אחרי חתונתם. היא מעולם לא נחה, כל הזמן הייתה עסוקה סביב עבודות הבית.

אני מניח שהיא הלכה לבית הכנסת, לפחות בחגים, אבל לא זכור לי על כך. זכור לי שהיא שמרה בבית על כשרות, והחזיקה כלים חלביים ובשריים בנפרד, אבל היא לא הייתה קנאית לעניין. כך למשל הייתי מאוד רזה, לא אהבתי לאכול ואימא דאגה לבריאותי כל הזמן. זכור לי שהיא נתנה לי כסף כדי שאקנה שינקן בדרך לבית הספר ואוכל אותו בזמן הלימודים, כי כנראה אמרו לה שזה בריא בשבילי. ברור שלא הבאתי את השינקן הביתה. וכך גם העלימה עין באוכלי בביתו של האיכר הגרמני בחופשות הקיץ. היחסים שלי עם אמי היו אינטימיים. אלה לא היו יחסים רגילים בין אימא לבן, אלא יחסים עמוקים בהרבה. אני לא פסיכולוג ואין לי הסבר הגיוני לזה. יש לי רק השערות. אפשר שאימא הבינה שאני גדל לבד, כי בגלל פער הגילים ביני לבין אחיי ואחיותיי לא נוצר בינינו קשר של חברות. אימא כנראה ראתה זאת ודאגה לחינוך שלי, שבדרך כלל משתתפים בו אחים ואחיות. נוסף לכך, היא כנראה דאגה מעצם כך שילדה אותי בגיל מבוגר יחסית וחששה שמא לא תספיק לגדל ולהכין אותי לחיים עצמאיים. ברור שכילד לא הבנתי את זה, בשבילי היה זה אך טבעי. אבל במבט של עשרות שנים אני יכול לנתח את היחסים עם אמי אחרת. האהבה והדאגה שאימא העבירה אליי השפיעו עליי חזק, לא רק באהבה שלי אליה אבל גם בתלות האין-סופית שלי בה. והדוגמה הבולטת לכך היא בסיפור הבא: כאשר הגענו מהגטו לאושוויץ-בירקנאו. יצאנו מהקרונות והייתה ההודעה – זקנים 18 הייתי בן ונשים עם ילדים ימינה. אני הלכתי עם אימא כילד ולא עם המבוגרים. זה היה בשבילי טבעי. ברגע האחרון התקרב אליי אחי הנייק, ומשך אותי בכוח למרות התנגדותי לקבוצת המבוגרים. אין ספק שבכך הוא הציל את חיי, אבל אני הייתי אומלל, כי עזבתי את אימא. זכורות לי דוגמאות נוספות של היחסים שלי עם אמי בהמשך החיים איתה בגטו. כאשר אימא

86