מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

לצחוק, חלקנו הומור דומה כל כך, ראינו חשיבות ביחסים משפחתיים, הייתה בנו אהבת הבריות. אני לא ראיתי את הדמיון הפיזי בינינו אבל אנשים אחרים הבחינו בו בנקל.

הייתי במחנה סטודנטים. היה זה 1950 בקיץ במקום נידח, על שפת נהר ויסלה, והיינו קבוצה של עשרים וכמה סטודנטים וסטודנטיות, כמעט מכל בתי הספר הגבוהים בפולין. היה זה מקום נפלא. היינו פעילים יום ולילה. ביום חתרנו בקייקים, טיילנו בסביבה, שיחקנו כדורסל ונהנינו מעוד פעילויות ספורטיביות. בלילות ישבנו מסביב למדורה, שרנו, רקדנו, סיפרנו בדיחות, בדרך כלל על יהודים. הייתי היהודי היחידי בקבוצה ואף אחד לא חשד או חשב שאני יהודי. מהפוליטכניקה בוורוצלב ומהשנתון שלי היה איתי רק חבר אחד. הוא ידע שאני יהודי. את הארוחות קיבלנו בפנסיון קטן שהיה בקרבת מקום. בוקר אחד ישבה כל הקבוצה בחדר אוכל, אכלנו ארוחת בוקר, שוחחנו, התלוצצנו והייתה אווירה שמחה. ואז הבחנו באישה שמתקרבת לעבר הקבוצה שלנו. היא הייתה רזה, נמוכה, שערה שחור ונראתה יהודייה לכל דבר. כאשר התקרבה אלינו, היא פנתה דווקא אליי ושאלה בפולנית: "יש לך אחות בשם הלה?". הופתעתי ועניתי בחיוב. שאלתי אותה איך ידעה? "אתה דומה לה", השיבה לי, "הייתי איתה במלחמה בסמיפלטינסק, קזחסטן", אמרה והלכה. דממה השתררה בקבוצה. מבוכה. אף אחד לא ידע איך להגיב. עד כה לא ידעו שאני יהודי, כעת היה ברור שאם אחותי הייתה ברוסיה עם חברה יהודייה, או-אז גם אני יהודי. אמנם אף אחד לא דיבר על זה, אבל האווירה השתנתה, במיוחד פחתו הבדיחות על יהודים. כנראה התחשבו בי. עד לחתונתי גרנו ביחד והייתי מאושר להיות איתה. לאחר חתונתי גרתי לא רחוק ממנה ונפגשנו לעתים קרובות. בישראל גרנו בערים שונות, היא בתל אביב ואני בירושלים. עבדתי בצורה מאומצת, לא היה לי זמן לבלות עם הילדים, אבל דאגתי לבקר אותה לעתים קרובות ולהיות איתה בקשר טלפוני. בסוף חייה הייתה במוסד סיעודי בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל. הייתי כבר קרוב לגיל שמונים יוסי, הלה ואני

1 94 5 במא י 2 , פרק ב : השחר ו ר ממח נ ה הר י כ ו ז ו ו בל י ן

63