מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

בבגדים אזרחיים, דיברו עם אבא והחרימו את כל הסחורות מהמתפרה שלנו. הם השאירו ומשם נקבל פיצויים על הסחורות שהוחרמו. ברור שלא kassegrande מסמך, לפיו הם נציגי קיבלנו שום פיצויים מאף אחד. עם כניסתם לעיר, סגרו הגרמנים את כל המוסדות היהודיים, ובכללם את מועדון הספורט ), שהאחים והאחיות שלי היו חברים בו. על דלת הכניסה Gwiazda היהודי גווייזדה-שטרן ( למועדון, שאת כתובתו אינני זוכר, הגרמנים שמו חותמת עם שעווה וגם תלו הודעה שהמתקן גרוף וכל שנמצא בו. ואולם חברי ִ הוחרם על כל ציוד הספורט: כדורים, רשתות, כפפות א המועדון רצו להציל חלק מהציוד שהיה בפנים. המועדון היה בקומה השנייה, והדלת הראשית אליו הייתה סגורה. לעומת זאת מצד המדרגות, מאחור, היה פשפש בגובה של כשני מטרים ובו חלון קטן. החלון לא היה נעול. בן אדם מבוגר לא היה יכול לעבור דרך הפשפש, אלא ילד שממדי גופו קטנים. מאחר שהייתי קטן ורזה, החליטו שאני מסוגל לעבור דרך הפשפש פנימה למועדון ולמסור להם דרך הפשפש ציוד החוצה. המבצע היה מסוכן, כי לפני המדרגות היה ביתו של השוער ובו חלון שצפה על המעבר, והיה צריך לעבור כך שהשוער בחלון לא יבחין בנו, לא בכניסה, לא בזמן הוצאת הציוד ולא ביציאה. לקראת ערב, כאשר התחיל להחשיך, התגנבנו פנימה. אינני זוכר כמה אנשים היינו ומי מהאחים שלי היה שם. הרימו אותי, דחפתי את חלון הפשפש והשתחלתי פנימה. התחלתי לאסוף ציוד כמו כדורים, רשתות של כדור עף, כפפות אגרוף וכל מה שהיה שם. גובה הפשפש מבפנים לא היה גבוה, הספיק לי כיסא כדי להגיע אליו בקלות. את הציוד שהוצאתי לקחו בזריזות אל מחוץ לבית. הכול נעשה בשקט, חלילה מלהרעיש ולגלות את עצמנו לשומר או לאחד השכנים. כאשר גמרתי להוציא את הציוד, שוב השתחלתי החוצה דרך הפשפש ומישהו בחוץ עזר לי לרדת. רוב הציוד והאנשים כבר היו מחוץ לבניין. לבסוף גם אני והאחרונים שנשארו התחלנו לרדת בשקט במדרגות ולעבור מתחת החלון של השוער לכיוון השער החיצוני. אלא שאז הבחין בנו השוער. רצנו מהר ככל שיכולנו לעבר הרחוב, אבל השומר יצא מהדירה שלו והתחיל לרדוף אחרינו בעודו צועק – גנבים, יהודים, משטרה. עד היום זכורה לי הריצה המהירה והפחד שלא להיתפס. הוא לא השיג אותנו. היה חשוך ואנשים הסתובבו ברחוב, כך שיכולנו להיעלם ביניהם. הציוד חולק לאנשים שונים. אצלנו בבית היו רשתות לכדור עף וכפפות אגרוף. הציוד נשאר אצלנו גם בגטו. ,) Praszka עם חלוף הזמן החמיר מצבם של היהודים. אבא החליט לשלוח אותי לפראשקה ( העיירה ממנה עברה המשפחה ללודז', אל הדודה שלי והסבא. הוא טען ששם התנאים ליהודים

8