מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

השעות הראשונות של המלחמה בחזית הדרום והצפון היו קשות במיוחד. הדיווחים מן החזית על נפגעים רבים בקרב כוחותינו ועל מצבם הנואש של המעוזים בדרום והקרבות הקשים שניטשים מול הסורים, הגיעו מהר למפקדה ואווירה של דיכאון וחשש לעתיד המדינה השתררה. הבן שלי, גבי, שירת ביחידת מודיעין שפעלה בשטחים ושם היה שקט. ידיעה זו הרגיעה אותי וכל יום בדקתי לפי הרשימות את מספר היחידה, לראות אם היחידה שלו עדיין לא יצאה להילחם. אמנם הוברר לי שההודעות על העברת יחידות צה''ל ממקום למקום

שהגיעו לידיעתנו לא היו מדויקות כלל וכלל, ובכל זאת האמנתי שגבי נמצא במקום בטוח. כל יום שוחחתי בטלפון עם אשתי והרגעתי אותה שגבי בסדר. לקראת סוף המלחמה התקבלה אמנם הודעה על העברת צליחה בדרום ַ היחידה לצפון, אבל זה היה כבר אחרי ה וגם בצפון הייתה ידו של צה"ל על העליונה והייתה הרגשה שמתקרבים לסיום המלחמה. מצב הרוח שלי היה טוב יותר כי הסרתי מעט דאגה מלבי לגבי גבי. כמו כן קיבלתי סימן נוסף על ההתקרבות לסיום 17- המלחמה: כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב באוקטובר, זומנתי ללשכתו של שר התקשורת 18 או

שמעון פרס בתל אביב. נוסף אליי זומנו גם מנכ"ל המשרד, שמחה סורוקר, מנהל שירותי ההנדסה, גדעון לב. לא ידענו מה מטרת המפגש. השר היה במצב רוח מרומם והתחיל להרצות לנו על כך שהמלחמה מתקרבת לסיום ואחרי המלחמה יהיה בום כלכלי, הכלכלה בארץ תצמח ביותר, ואנחנו חייבים להתחיל כבר עכשיו להכין תוכניות פיתוח של התקשורת בארץ בהתאם. הופתענו מדבריו, עדיין המלחמה משתוללת והוא כבר חושב על היערכות לקראת פריחה כלכלית ועתיד ורוד? אבל היה בה בשיחה הזאת גם עידוד. במיוחד כאשר באמצע המפגש הגיעה אליו שיחת טלפון מניו-יורק. על הקו היה אחד האחים ממשפחת רקנאטי, כמדומני היה זה ליאון, מבעלי בנק דיסקונט. פרס, שהיה גם שר התחבורה באותם ימים, משאיות. משום מה שיחה זו גם רוממה את רוחי, וברוח 500 ביקש ממנו לשלוח לארץ דחוף זו חזרתי למפקדה. הדאגה לגבי נדחקה לחלוטין, שהרי באמת מתקרבים לסיום המלחמה. באוקטובר נחתם הסכם הפסקת אש. המלחמה נגמרה. בציבור הורגשה אנחת רווחה. 22- ב ואילו אני, פשוט לא ידעתי אז מה מצפה לי.

112