מר ליטמנוביץ - סיפור חיי

מכוונת? ככל הנראה עד יום מותי אשאר ללא מענה לשאלה זו. ניסיתי לכתוב זיכרונות על תקופות שונות בחיי, ומעולם לא על תקופת המלחמה. משהו מנע אותי מלכתוב. כך עברו השנים. עדיין אינני מסוגל לכתוב על חיי שקדמו למלחמה ועל חיי במהלכה. רק לפני כשנתיים התחלתי לכתוב, אם כי לא ברצף. הפסקתי לעתים קרובות ולאחר זמן שוב התחלתי. אינני יודע מה הניע אותי פתאום לכתוב זיכרונות. אולי היה זה במלאות ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים – התקשורת עסקה בזאת רבות והיה קשה לדחוק את הזיכרונות מאותם ימים. כך חזרו גם הזיכרונות שלי מאותם ימים, של אותה הדרמה שחווינו במשפחתי במלחמה זו, ולא מצאתי מרגוע לנפשי. ואז, מתוך איזה דחף פנימי העליתי על הכתב זיכרונות שלי מאותם ימים ורגעים קשים. מתוך כך גם חזרתי להרהר בעברי, במשפחתי הקרובה ובאסון שפקד אותם. שאלתי את עצמי שוב ושוב איך יכולתי להמשיך לחיות לאחר המלחמה לצד זיכרונות מאסון שכזה. לבסוף הגעתי למסקנה שרק הודות לאותו אירוע, כחודשיים לאחר השחרור, התאפשר לי נפשית להמשיך לחיות, לקשור קשרים עם הסביבה, להתחיל ללמוד, להתחתן, לפרנס ולגדל משפחה. את הדברים המובאים כאן כתבתי בהפסקות ולאורך זמן רב. בדאגה שלא אספיק לסיים את הסיפור, החלטתי להעביר לקרובים שלי את חלק הסיפור שלי שהספקתי לסיים. את הסיפור התחלתי מיום שחרורי מהמחנה, עם סקירה קצרה של מחנות ריכוז שעברתי עד שהגעתי למחנה שממנו שוחררתי. את החלק הזה היה לי קשה לכתוב, לכן כתבתי אותו בהפסקות ארוכות. כעת, כעבור זמן, משהשלמתי את כתיבתי כולה, אני מצרף למבוא הזה את הסיפור כולו, ומקווה בכל לב שהוא יעניין אתכם ולא יהיה למעמסה כבדה מדי בשבילכם.

באהבה, אבא

3