נקודת מפגש גיליון 10 ינואר 2016

כי כאשר מדובר בילדים רכים בשנים, יש לתת משקל של ממש להערכתו של חוקר הילדים בנוגע למידת מהימנותם. ואולם כיוון שהכרעה במחלוקת לא נדרשה לצורך הכרעה בערעור, מדובר גם כאן ב"אִמְרַת אַגַב" ולא בהלכה מחייבת. כך מתקיימות היום בפסיקה שתי גישות שטרם הוכרע ביניהן. , של השופטים הנדל וברק–ארז, גישה אחת גורסת כי בית המשפט כלל אינו רשאי לשקול את הערכת חוקר הילדים בדבר מהימנותו של הקטין הנחקר, אם הקטין העיד בעצמו בפני בית המשפט. חוקר הילדים כלל אינו רשאי להעיד על כך בבית המשפט. הוא רשאי להעיד אך ורק על השתלשלות החקירה ועל התנהגותו של הקטין במהלכה, ככל שנושא זה נתון במחלוקת בין הצדדים. , של השופטים מנגד עומדת הגישה האחרת דנציגר ושוהם, וזו גורסת כי אף שהערכת חוקר הילדים את מהימנותו של הקטין הנחקר אינה יכולה לבוא תחת הערכת המהימנות על–ידי בית המשפט, אך היא בהחלט יכולה לסייע בידו. בית המשפט רשאי לתת לה משקל, משקל שישתנה בנסיבותיו של כל תיק ותיק. דומה כי המחלוקת בקרב שופטי בית המשפט העליון נובעת מתפיסות שונות של תפקיד חוקר הילדים. גישה אחת רואה בחוקר הילדים חוקר בלבד, כחוקר משטרתי רגיל החוקר בגירים, שיש להגביל את עדותו למהלך החקירה ותו לא. הגישה השנייה מדגישה את מומחיותו המיוחדת של חוקר הילדים ואת הכלים המקצועיים שבידו העשויים לסייע לבית המשפט במלאכה המורכבת של הערכת עדותו של ילד. זו גם עמדת פרקליטות המדינה, לפחות עד שתיפסק הלכה בנושא. הערכה והתרשמות של חוקר ילדים אינן דומות להערכה של אדם רגיל, גם לא להערכה של חוקר משטרה החוקר בגירים. לחוקר ילדים מומחיות מקצועית בהבנת ילדים, בזיהוי אלמנטים ייחודיים בעדות ילדים, ולכן ניתנת לו הסמכות המיוחדת, החריגה כל כך, לאבחן ולקבוע מהימנות של ילד. מכאן שמדובר בכלי ממדרגה ראשונה שבית המשפט רשאי ואף חייב להיעזר בו. בית המשפט אינו מתפרק משיקול דעתו בהערכת מהימנותו של הקטין שהעיד לפניו בעצמו אלא מסתייע בכלים שמספק לו חוקר הילדים.

השופט הנדל קבע בפסק הדין כי אם הקטין מעיד, אין להסתמך על עדות חוקר הילדים בנוגע למהימנות הקטין. עדותו של חוקר הילדים חשובה לתיאור החקירה, אך אין הוא רשאי להביע את דעתו על מהימנותו של הנחקר. השופט דנציגר חלק על השופט הנדל וקבע כי הערכת חוקר הילדים יכולה לשמש כלי עזר נוסף העומד לרשות בית המשפט בהערכת מהימנותה של עדות הקטין - גם אם הקטין מעיד. השופט מפנה אל פסיקה שהכירה בכך שהתרשמות חוקר הילדים ממהימנות הקטין היא עדות קבילה ורלוונטית, והיא בבחינת כלי נוסף שיש בו כדי לסייע לבית המשפט. השופט דנציגר סבר כי אף שהפסיקה שאליה הפנה דנה במצב שהקטין לא העיד, היא חלה גם על מצב שהקטין העיד, בין היתר - משום שבין שהקטין מעיד ובין שאינו מעיד, ההבחנה בין התרשמותו של חוקר הילדים מהרובד העובדתי של עדות הקטין ובין התרשמותו ממהימנות הקטין תהיה מלאכותית. השופטת ברק–ארז ניסתה להציג את הפער בין שתי העמדות כפער קטן: מצד אחד, השופט דנציגר אינו סבור שהתרשמותו של חוקר הילדים ממהימנותו של הקטין אמורה להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט בנושא זה; מצד שני, השופט הנדל אינו חולק על כך שבית המשפט רשאי לקבל את חוות דעתו של חוקר הילדים בכל הנוגע לנסיבות של מתן העדות, כדוגמת מצבו של הקטין במהלך החקירה. באופן זה חוות דעתו עשויה לשקף, בעקיפין, גם את התרשמותו של החוקר ממהימנותו של הקטין. עם זאת, השופטת ברק–ארז הכריעה בעד גישתו של השופט הנדל. היא קבעה כי חרף העובדה שההבחנה בין עדות על המהימנות לעדות על מצבו של הקטין והתנהגותו בחקירה עשויה להיות לעתים דקה, עדיף לשמר את התפיסה הגורסת כי אין מקום לכך שבית המשפט יקבל במישרין עדות על מהימנותו של הקטין, כאשר זה מעיד במשפט. זאת, בין היתר, כדי לחדד את מודעותו העקרונית של בית המשפט לכך שאינו רשאי לשחרר עצמו מן החובה להכריע באופן עצמאי בשאלת המהימנות. השופטת אף הוסיפה כי סביר להניח שבמרבית המקרים שהוגש בהם כתב אישום בגין עבירות מין נגד קטין, חוקר הילדים העריכוֹ כמהימן. על כן הסתמכות ישירה על הערכתו של החוקר,

כאשר היא נוספת על עדותו של הקטין עצמו בפני בית המשפט, עשויה להגביל עד מאוד את יכולתו של הנאשם להתגונן מפני המיוחס לו. הן השופט הנדל והן השופטת ברק–ארז הדגישו בפסק הדין כי אין בעמדתם בסוגיה זו כדי להכריע את גורלו של הערעור, משום שבנסיבות פסק הדין בית המשפט לא נתן להערכתה של חוקרת הילדים משקל משמעותי בהרשיעו את המערער. לפיכך הערעור נדחה, לגופו, פה אחד. מכאן שאף שדעת הרוב בפסק הדין הייתה שאי אפשר לתת משקל להתרשמות חוקר הילדים, אין בכך כדי לשמש הלכה מחייבת והדברים הם בגדר "אִמְרַת אַגַב". מאז שבה השאלה והתעוררה בעוד שני פסקי דין. בשניהם נמנעו השופטים מלנקוט עמדה במחלוקת, בהדגישם כי ממילא ההכרעה אינה הכרחית לצורך 7 קביעת התוצאה. בעת האחרונה שבה ועלתה השאלה בע"פ בנימין סץ נ' מדינת ישראל. 4583/13 באותו מקרה הורשע המערער בעבירות מין קשות שביצע בכמה קטינים, במסגרת מה שזכה לכינוי "פרשת הפדופילים בשכונת נחלאות". גם באותו עניין הכרעה במחלוקת העקרונית לא הייתה חיונית לצורך הכרעה בערעור, ועם זאת הביע השופט שׁהַם עמדה ברורה שלפיה הוא שותף לעמדתו של השופט דנציגר. נקבע כי הערכתו של חוקר הילדים את מידת מהימנותו של הקטין מבוססת על הכשרה מקצועית מתאימה, והיא נעשית על–פי קריטריונים ברורים וקבועים. לפיכך, גם אם הקטין מעיד בבית המשפט, אין להימנע מקבלת עמדתו של חוקר הילדים בנוגע למהימנותו של הקטין, שכן כל הפרדה בין האמור בחוות דעתו של חוקר הילדים ובין אופן הערכתו את מהימנותו של הקטין היא הפרדה מלאכותית שאינה נחוצה. השופט שהם קבע כי יש לראות גם בהערכת המהימנות של חוקר הילדים ראיה קבילה שעשויה לסייע לבית המשפט לעמוד על מהימנותו של הקטין המעיד בפניו. השופט אף הוסיף והדגיש

; ע"פ פלוני נ' מדינת ישראל 2177/13 ע"פ 7 . משה סרנגה נ' מדינת ישראל 7147/12

48