נקודת מפגש גיליון 10 ינואר 2016

אינה יכולה להיות של מערכת אחת בלבד - דרוש שיתוף פעולה בין מערכות שונות שייזמו ויובילו מסע של מניעה ושל חינוך הציבור בכל הקשור לפגיעות בילדים. מסע כזה יחשוף את הציבור הישראלי לנתונים - ככה התופעה הזאת נראית, אלו הן הסכנות האורבות לילדים - וינפץ מיתוסים מוטעים בנוגע לילדים. חשוב לחשוף את הציבור להשלכות של הטוקבקים הנכתבים בהקשרים האלה על הילדים וההורים החשופים להם, ולהבהיר שזו צריכה להיות אחריות משותפת שלנו כחברה. מה לדעתך כוחה של התקשורת בעיצוב דעת קהל? : לתקשורת יש כוח אדיר. יש לה כוח כץ עצום לא רק בעיצוב דעת הקהל, אלא גם בהמשגה של בעיות חברתיות. אופן ההמשגה של בעיות חברתיות משפיע על קובעי המדיניות, בקביעת האג'נדה וסדר העדיפויות. כשקובעי מדיניות יישבו ויאמרו 'בסדר. אנחנו דנים עכשיו בנושא כלשהו', הם לרוב יבחרו בנושא הבולט ביותר בתקשורת. על כן אנו, אנשי המקצוע, חייבים להשכיל להשתמש בתקשורת טוב יותר ולגייס אותה לטובת המטרות וסדרי העדיפויות שאנו מעוניינים לקדם. כיצד ממצאי המחקר יכולים לסייע לאנשי מקצוע שעובדים עם ילדים בסיכון? : יש להנחיל לציבור את ההבנה כץ שהתקשורת היא כלי. כל עוד אנו, אנשי המקצוע, נחשוש מפניה או נתעלם מחשיבותה, לא נהיה 'על המפה', ניעדר ממרחב משמעותי מאוד. כאמור, כאשר התקשורת משמיעה את קולם של אנשים המעורבים בטיפול במקרה ההתעללות, המיוצגים הם בעיקר אנשי מקצוע מתחום המשפט ואכיפת החוק. כל עוד לא נשכיל להשתמש בתקשורת, זו תמשיך להתעלם מאתנו. לכן אני בטוחה שחייבים לשלב את המיומנות של עבודה עם תקשורת במסגרת לימודי התואר הראשון בכלל בתי הספר לעבודה סוציאלית ובחוגים כגון חינוך ורפואה. עלינו להכניס למערכת קורסים שמלמדים כיצד עובדים עם תקשורת, איך מבינים תקשורת ויוצרים עמה קשר, וכיצד משתמשים בפלטפורמה זו. כל זה, כמובן, מתוך שמירה על החיסיון שאנו, העובדים הסוציאליים, מחויבים לו, ומתוך נאמנות לארגונים שאנו פועלים מטעמם.

מהעובדות הסוציאליות שפוגשות את הילדים בשטח לאחר החשיפה, הנחתי שאני עומדת להיחשף לממצאים קשים. ממצא ששמחתי לגלות והפתיע אותי הוא שהטוקבקים משמשים פלטפורמה לאנשים לשתף אחרים בחוויותיהם האישיות. אני חושבת שזה עשוי להיות מרחב מצוין לילדים שיוכלו לראות שמקרים כאלו אירעו גם לאנשים מבוגרים, והם זוכרים, מספרים ומשתפים בחוויה. עם זאת, אינני יודעת, בתוך הרעש השלילי שמשתלט על הטוקבקים, עד כמה הילד מצליח לזהות גם תגובות מיטיבות. מה הממצאים הללו יכולים ללמד אותנו על החברה הישראלית? : הממצאים הללו מלמדים שאין די כץ מודעות בציבור הישראלי לנושא של התעללות בילדים והזנחתם. הציבור מוזן בעיקר מתקשורת מגמתית וצהובה מאוד, תקשורת שאינה מספרת את הנרטיב שאנו מעוניינים לספר. אני מרגישה שמישהו צריך לקבל אחריות, והאחריות

את האחרים בניסיונם האישי, אנשים שאומרים 'גם לי קרה דבר כזה וזה נורא' ובעצם מוצאים בטוקבקים במה לשיתוף שני ממצאים אחרים בחוויות אישיות. הטרידו אותי מאוד, ואני מעוניינת להדגיש אותם. האחד - האשמת הורי נפגע העבירה, אמירות בסגנון 'בטח אתם גידלתם את הילדים שלכם בצורה מאוד גרועה ובגלל זה הילדה שלכם נאנסה', 'בטח אתם כאלה וכאלה, לא מתייחסים לילדים שלכם ובגלל זה קרה להם דבר כזה וכזה'. ממצא אחר שהדאיג אותי הוא תגובות שהביעו אמפתיה 20 שהיו אולי כלפי הילדים הנפגעים, אך מספר כפול של תגובות שהביעו אמפתיה כלפי התוקפים. תגובות בסגנון 'בטח סתם מעלילים עליהם עלילות שווא', 'איזה מסכן הוא, הרסו לו את החיים', 'אסור להאמין לילדים'. יש ממצא שהפתיע אותך? : אני חייבת להודות שלא. די חששתי כץ לאשש את השערת המוצא שלי. בשל העובדה ששמעתי 'רעש' קשה כל כך

בעקבות פרסום המקרים בתקשורת, ילדים שהסכימו לחשוף את הפגיעה התחרטו או חוו חוויות קשות מאוד dreamstime צילום:

8